מקדימה, מאחור, מלמעלה, מלמטה. אני מוקף, דחוק. גרגר אורז בגלובוס. לאן? זעקתי בלי קול. אין שומע. הקול נחלש עם השנים. עכשיו אני גרגר, שרוצים לדרוס אותו.
הביטו, יש לי פינה קטנה, תא קטן עם מרפסת לים, אליו איימו להשליך אותי. זה מה שהם רוצים. אבל הנשמה שלי גדולה, גידלתי אותה במשך כמה אלפים. מורכבת מהזוועות, הבריחות, הנדודים, אך גם מהלימוד וההתמדה. חייתי, עבדתי, הקמתי, ביקרתי, תמיד חזרתי לתא הקטן הזה שלי, שחומדים אותו. צרות עין. עד מתי? כשהציקו, לרוב החשיתי והבלגתי, אך כשאין ברירה, אני מסתער. שילמתי. חלקים מגופי נעקרו, עדיין אני בוכה על מה שאבד, אבל ממשיך. גם אם יוותרו רק ריאה ולב, אמשיך. לא יוכלו עליי. כי זה אני והתא הקטן והאהוב שלי, עם המבט לים הכחול. אני לא שוכח שהתא הקטן, אבל זוכר שהוא שלי. וממנו אני רואה את האופק.
