פעם חדריו של הלב שלי חייכו באדום ויצרו חיים לחיים, עכשיו הלב שלי נשבר לחתיכות, מרוסק לרסיסי רסיסים. פעם אולי אחזק אותו מעיצבונו, בכל כוחי אנסה להדביק לאט־לאט, כמו חרס שנשבר מהעבר, כמו במדבריות האתמול אל המחר. אדביק אותו כמעט כמו שהיה, רק יישארו סדקים, ואראה את המקומות המודבקים בין השברים החריצים והשירים. כך אתייצב מול האמת. הדומעת, השורפת והכואבת.
אני לא מחפש אשמים במגירות הנשימה, הם ילכו לבד לאלף עזאזלים, ועץ הארז ירכין צמרתו. ממלכות אדירות יכבה נרן, כד השמן יתמלא שוב לימים ארוכים. עכשיו אני קם מפעמי הווה אל מחסני עתיד, גשם בית ופרח בר, אל ממגורות עמוסות שמש, שדות עוטפי אדמה ואדם.
