מיקה ואור היקרים,
פגשתי אתכם בשיעורי הגיאוגרפיה. למדנו וחקרנו יחד תופעות בכדור הארץ ודיברנו על האקטיביזם למען השמירה עליו. דחפתי אתכם להיות פעילים וביקורתיים, מתוך הבנה שיש לכם כוח ועוצמה לשנות. חלק מהשיעורים עסקו בסכסוכים בין עמים. מעולם לא דמיינתי שאתם תשלמו את מחיר הסכסוך בגבולותינו, בתוך הבית היפה שלנו.
חונכתם על ברכי הסובלנות והחמלה כלפי האחר, והדיון תמיד נסגר בכך שאסור לנו לשכוח שגם מי שנמצא מעבר לגדר אדם הוא. ב־7 באוקטובר האשליה של ביטחון ואמון בשכנים נעלמה. הכאב העצום על שנלקחתם, חפים ותמים, לא איפשר לי לשבת חסרת מעש. כמי שלימדה אתכם על אקטיביסטיות, לא יכולתי לאפשר לנשמתי להרהר על גורלכם, אלא הבנתי שעליי לעשות ככל יכולתי כדי לעזור בהשבתכם הביתה, והייתי בין מקימי מיצג הכיתה הריקה.
כשראיתי אתכם על המסך ליבי התפקע, זה היה רגע של שמחה ותקווה שייחלנו לה בכל יום, כמה פעמים ביום.
ילדים אהובים, תפקידי הסתיים ועכשיו הדבר היחיד שנותר לי הוא לשלוח לכם אהבה.
גל כהן
