בעקבות מעשי הזוועה שביצעו מחבלי חמאס בתושבי עוטף עזה והדרום - ילדים, נשים, קשישים ומבוגרים - עלתה שוב סוגיית עונש המוות למחבלים. אין זו הפעם הראשונה, וגם לא השנייה או השלישית, שנושא זה עולה על סדר היום, וכפי שמלמד ניסיון העבר - לא תהיה זו הפעם הראשונה שהוא יידחה, או למצער, לא יבוצע בפועל. מאז הקמתה של מדינת ישראל הופעל עונש המוות, הלכה למעשה, רק במקרה אחד ויחיד: משפטו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן. הנושא חזר ועלה גם במשפטי מחבלים שרצחו לא מעט ישראלים חפים מפשע, וגם כשהוטל עונש מוות על ידי בית המשפט או בשטחי יהודה ושומרון - הוא מעולם לא בוצע.
במארס 1978 הגיעה חוליית מחבלים מהים, עלתה על חוף מעגן מיכאל והשתלטה על שני אוטובוסים בכביש תל־אביב-חיפה. במהלך הפיגוע הקשה והחמור ביותר שידעה מדינת ישראל - טרם 7 באוקטובר - נרצחו 35 אנשים ונפצעו למעלה מ־70 בני אדם. שניים מהמחבלים שנותרו בחיים הועמדו לדין בפני בית המשפט הצבאי בלוד בעבירות לפי תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. בעקבות קריאות בדעת הקהל להטיל עליהם עונש מוות, כינס שר הביטחון דאז משה ארנס ז"ל דיון בלשכתו, בהשתתפות כל גורמי הביטחון והגורמים המשפטיים, כולל הח"מ, שכיהן אז כתובע צבאי ראשי והיה התובע במשפט המחבלים. כל גורמי הביטחון - שב"כ, המוסד, אמ"ן - התנגדו נמרצות ונחרצות לעונש זה, ונימוקיהם המשכנעים עימם. בסופו של הדיון, קבע ארנס - איש ימין מובהק, בעל דעות ליברליות ומוסריות מובהקות - כי גם במקרה חמור ונורא זה, התביעה הצבאית לא תונחה לבקש עונש מוות למחבלים.
בליל 6 במארס 1975 פרצו שמונה מחבלים למלון סבוי בתל־אביב, במטרה לתפוס בני ערובה תמורת שחרור מחבלים מהכלא הישראלי. בפעולה נרצחו שמונה אזרחים, ונהרגו שלושה חיילי צה"ל, בהם אל"ם עוזי יאירי ז"ל. שבעה מבין שמונת המחבלים נהרגו באירוע, ואילו האחרון שנותר בחיים הועמד לדין בבית המשפט הצבאי בלוד. בית המשפט הצבאי דן את המחבל לעונש מוות, אך הוא הגיש ערעור על חומרת העונש, ובית הדין הצבאי לערעורים החליט - בהסכמת התביעה הצבאית - לבטל את עונש המוות ולגזור עליו מאסר עולם.
העמדתם לדין של מבצעי הטבח הנורא ב־7 באוקטובר, שידיהם מלאות בדם חפים מפשע ומעשיהם מעוררים חלחלה - מעוררת גם קשיים משפטיים לא מעטים. האם ניתן להחיל על מקרה זה את החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, משנת 1950? או שמא יש לפתוח מחדש את בית המשפט הצבאי בלוד, ולהעמיד את המחבלים בגין עבירות לפי תקנות ההגנה (שרצח או אונס אינם נמנים עימן)? ומה בדבר הצורך באיסוף ראיות והוכחות ספציפיות נגד כל אחד ממאות המחבלים הנבזיים, ייצוגם המשפטי וניהול משפטים ארוכים וממושכים עד קץ, שיעניקו לנבלים במה חופשית להפצת רעיונותיהם החולניים והמזוויעים? לידיעה, משפטם של חלק ממבצעי הפיגוע במגדלי התאומים, ב־11 ספטמבר 2001, טרם הסתיים עד עצם היום הזה.
ניסיון העבר מלמדנו כי מדינת ישראל אינה מעוניינת, וככל הנראה גם אינה מסוגלת, להטיל עונש מוות, וטעמיה המבוססים עימה. ונשאלת השאלה: האם עצם העמדתם לדין של המחבלים, על הקשיים המרובים שנמנו לעיל, מטרתה היחידה היא להטיל עליהם עונש מוות - שספק רב אם יוטל או יבוצע בכלל? שנאמר, סוף מעשה במחשבה תחילה.
אמנון סטרשנוב הוא שופט מחוזי בדימוס, ולשעבר הפרקליט הצבאי הראשי
