האנקדוטה המפורסמת ממלחמת השחרור מספרת על רב צפתי שביאר כי הניצחון היהודי בקרב על צפת נבע "מהמעשה ומהנס". המעשה - הינו תפילותיהם של אנשי צפת. ואילו הנס - הפלמ"ח שהגיע בזמן.
75 שנים לאחר מכן אנחנו, הישראלים, עומדים שוב בפני אתגרים גדולים, אמנם לא קיומיים באופן המיידי כמו במלחמת השחרור, אך בהחלט קיומיים בטווח המיידי פחות. הוכינו מכה קשה ב־7 באוקטובר ולפנינו עוד דרך ארוכה עד לשחרור חטופינו ולמיטוט חמאס. המיטוט הזה הכרחי, לא כנקמה, אלא מבחינה קיומית. אם נאפשר מצב שבו אויב רוצח מעל אלף ישראלים, רובם המכריע אזרחים, ומצליח לחמוק מכך, ולו בעור שיניו, אנחנו שולחים מסר מהדהד לדורות.
במובן זה אנחנו נתונים במלחמת עצמאות שנייה, ובמלחמה זו האנקדוטה הוותיקה המוזכרת ממלחמת העצמאות הראשונה נראית לי ראויה לתשומת לב. מבחינה דמוגרפית, הייתה עמדתו של הרב אז עמדתו של "היישוב הישן", כלומר עמדתו של הכוח הדינמי פחות, המתכווץ, באותה תקופה בחברה היישובית ולאחריה הישראלית. ואילו הפלמ"ח ביטא את החברה המובילה והמתרחבת, חברה שהייתה חילונית בעיקרה. מכאן הרי שואבת האנקדוטה את כוחה ההומוריסטי. כיום, בגלל תהפוכות סוציולוגיות, החברה הישראלית החילונית היא היא המצויה במגננה, ואילו החלק המתרחב (אם כי אמנם לאו דווקא הדינמי) בחברה הוא החלק הדתי. למעשה, ה"פלמ"ח" של ימינו כולל חיילים רבים בני הציונות הדתית, שמגלים גבורה גדולה במלחמה ושיעורם בקרב הנופלים בקרבות נדמה כגדול מחלקם באוכלוסייה.
לפיכך, במציאות הנתונה היום נראית לי ההסתמכות על "המעשה", קרי ההסתמכות על התפילות, כמסוכנת במיוחד. המציאות המורכבת ואכן הקיומית בטווח הארוך שבה מצויה ישראל מחייבת את כולנו לפיכחון ולהסתמכות על שיקולים רציונליים. אוי ואבוי לנו אם שיקולים שאינם כאלה, אלא מאוויי לב, הסתמכות על הנס ועל צור ישראל, ישתרבבו לניהולי הסיכונים שלנו. אני כותב זאת כאדם שאינו דתי, אבל ברי לי שדתיים רבים יסכימו איתי. אין סומכין על הנס, ויהודה המכבי, שאת זכרו נעלה על נס בימים הקרובים, לא סמך עליו בעצמו והשתמש, כידוע, בתחבולות מלחמה מחוכמות על מנת לגבור על אויביו, כמו שגם דאג לכרות בריתות מדיניות משמעותיות (עם רומא!) על מנת לחזק את מעמדה הגיאופוליטי של מדינת החשמונאים הצעירה. פריחתן של תפיסות דתיות פשטניות יכולות להיות בעלות השלכות מסוכנות מאוד על סיכויי הישרדותנו במרחב שבו אנו חיים.
אך מאידך גיסא, וזו נקודה פחות מובנת מאליה, גם מפוכחות קיצונית יכולה להיות דבר מה שמעוות את הראייה. במובן מסוים צדק הרב שהתפילה היא "המעשה". מצבי הרוח שלנו, אמונתנו בכוחנו, האהבה שלנו לציוויליזציה שלנו, העין הטובה שבה אנו מתבוננים באחינו בני עמנו, אינם רק גורמים שעלולים לתרום לעיוות קליטת המציאות, אלא הם יכולים להיות גם גורמים שתורמים לעיצובהּ. כמו במכניקת הקוונטים: המציאות ניתנת לעיצוב בידי המתבונן. לפיכך, פסימיזם אמנם יכול לעיתים להלום מצב דברים נתון, אבל הוא גם יכול לעצב מצב נתון, שלולי הוא היה הופך למצב נתון אחר.
לאחרונה קראתי ספר מרשים על מדיניות הפייסנות של צ'מברלין ("לפייס את היטלר" מאת טים בוברי, "עם עובד"). אחת התובנות המעניינות העולות מהספר היא שהצבא הבריטי, הגורם המקצועי ה"אובייקטיבי", היה מגדולי התומכים במדיניות זו. והצבא הבריטי, משכנע המחבר, שגה קשות, וזאת משום שחסר בהערכתו דבר מה לא אובייקטיבי כביכול: עוז הרוח.
לפעמים "התפילה", כלומר היכולת להאמין בעצמך, גם היא "מעשה". אנו זקוקים לאופטימיזם זהיר ולאהבת ישראל בד בבד עם ראייה מפוכחת ולא נתונה למשאלת לב של המציאות.
