מגיל 3 גדלתי עם סיפורי שואה ועם אמא שאמרה "לא היה לנו אז לאן לברוח. לישראל באנו לבנות מקום בטוח". תסכול ועצב תהומי אופף את קיומי מאז השבת ההיא. הימים נוקפים, עוד צער וכאב, לוויות, מידע על חברים, בנים של חברים, שנרצחו, שנחטפו, ופרטים על הזוועות. חוויות ההווה מתערבבות עם סיפורי העבר. פונינו מביתנו. אני שוקעת בעבודה מרחוק, דואגת לחוקרים ולעובדים שמסכנים את עצמם בגבול הצפון, וממשיכים במחקרים, בסיוע לחקלאים, שגם מסתכנים.
עברתי בחיי אסונות. איבדתי את בעלי למחלת האובדנות, איבדתי בני משפחה יקרים, חוויתי תאונות דרכים קשות בהן נפצעתי וגם ילדי. חשבתי שאני מחושלת בפני תחושת אסון שאינו פרטי שלי, אבל המחדל הזה כה מהדהד, נוגע ומשתק. ילדיי דרשו שאתפנה מקריית־שמונה במטח הראשון. אבל אחרי שבוע חזרתי להביא את החתולה. הנסיעה לצפון כמו בארץ מלחמה: טנקים וחיילים ממלאים את המרחב, קולות ירי ומטוסים. ביתי בקריית־שמונה מרוחק רק 2.8 ק"מ מהגבול. למרות זאת החלטתי להישאר רק לילה אחד, לחוש שוב בית, ישנתי בממ"ד עם החתולה והמחשבות טורדות: מתי נוכל לחזור הביתה, מה יהיה ביום שאחרי, כמה תושבים יחזרו לצפון, כמה חקלאים ישרדו, איך תראה החקלאות ביום שאחרי, ומה יהיה על המדינה שלנו? בעיקר, על הילדים שבשבי. אסור להרפות. מחובתנו להחזיר את כל החטופים הביתה.
הכותבת היא מנהלת מו"פ צפון במיגל (מכון למחקר מדעי בגליל)
