הלהבות עולות צורבות, הלב אינו יכול לכלות. הדמעות זולגות, ואת האש הבוערת אינן מכבות. המחשבות, החששות והעצב הנורא בועטים בבטננו ללא הפסקה.
הם פרצו באותה השבת הנוראה, חדורי רוע ומשטמה, הותירו אפר ושכול. אך אנו את ראשינו נישא, בקצב שלנו נחזור לשגרה, כי בליבנו נושאים אנו את התקווה!
