הם ניצבו זה מול זו בבוקרו הקריר של היום הקודר, היא מצטנפת בין זרועותיו החזקות, אוחזת בידו עוד ועוד, רק שלא להרפות. עיניה הכחולות נתלות במבטו החודר, דרגותיו הבהיקו בשמש העולה. הוא הבטיח: "נתאחד שוב במהירה", נשק לה ויצא.
ענני אבק התמרו סביב הדיונות, הקיפו אותו, והירי היה ממש בקרבתו. הכדורים שרקו ליד אוזנו, חייליו והוא נלחמו בגבורה עד שהגיעה ההפוגה. הוא דמיין אותה מולו עם עיניים מצועפות, כמהה למבטו. הרי זו היא שמעניקה לו את העוז. "אנחנו נצא", להט לה במבטו.
