האיוולת הבינלאומית חוזרת. כרים חאן, התובע הכללי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC), מינה משפטן דני, אנדראס לאורסן, לחוקר מיוחד לבדיקת פשעי מלחמה של ישראל בעזה. כך לפחות פורסם. לאורסן? האיש עבד בעבר בעמותת "אל־חק" ברמאללה, שם הכיר את אשתו, עאידה. באוקטובר 21' הכריז גנץ, אז שר הביטחון, על שישה ארגונים, בהם "אל־חק", כארגוני טרור. המדינות התורמות לעמותות הללו דחו ביולי 22' את הקביעה הישראלית. ישראל התעקשה והמשיכה לספק הוכחות, ואולגה דויטש מ־NGO Monitor הציגה לגרמנים דוח מקיף על הקשר בין "אל־חק" לחזית העממית לשחרור פלסטין. זה דווקא עבד. בסוף יולי השנה פירסם "השפיגל" כי משרד הפנים הגרמני קבע שישראל סיפקה את ההוכחות הנדרשות. הקשר של "אל־חק" לחזית העממית נמשך כבר שנים, והעומד בראשו בימים אלה, שעואן ג'בארין, הורשע בעבר בגיוס חברים לארגון ובפעילות צבאית במסגרתו.
אין סיכוי, כך נדמה, שאדם שהיה בעבר עובד "אל־חק", ארגון שגם בלי קשר להכרזת גנץ הביע תמיכה בטרור ובחיסול ישראל, ימונה לחוקר מיוחד מטעם ICC. ייתכן שלאורסן עצמו בחור טוב. זה לא הוא. זה פשוט מצב מובהק של Guilt by Association. וכדי להוסיף שמן למדורת האבסורד, הודיע דובר צה"ל בשפה הערבית ששירי ביבס ושני ילדיה, אריאל בן הארבע וכפיר בן העשרה חודשים - שבזמן כתיבת שורות אלה איננו יודעים בוודאות מה עלה בגורלם - נמצאים בידי החזית העממית. מכל המשפטנים בעולם בחר התובע הראשי של בית הדין החשוב בעולם למנות את המשפטן שעבד בארגון פלסטיני שקשור בטבורו לארגון טרור. לא יכול להיות שדבר כזה קורה. פניתי למשרד התובע הכללי. עברה שעה וקיבלתי תשובה תמוהה: אנחנו לא מוסרים פרטים. מדובר בעניין חשאי. סליחה?! ממתי מינוי שכזה אמור להיות חסוי? ובמילים אחרות, הידיעה נכונה.
ב־2002, כדאי להזכיר, אישר הקונגרס האמריקאי את "החוק להגנת אנשי מערכות הביטחון", שמוכר יותר בכינויו: "חוק הפלישה להאג". לפי החוק, אם ה־ICC יעצור אזרח אמריקאי, צבא ארה"ב מוסמך לנקוט כל אמצעי, כולל פלישה להאג, כדי לשחרר את העצור. ישראל היא לא ארה"ב. היא לא יכולה לאיים בפלישה להאג. אבל היא יכולה להודיע לתובע הראשי שאם ישלח אלינו את לאורסן - היא תעצור אותו לחקירה בחשד לתמיכה בארגון טרור. משום שגם לאבסורד חייב להיות גבול.
מרעילי המוחות
במאמר שפירסם פרופ' איאן לוסטיק מאוניברסיטת פנסילבניה, מיד לאחר 7 באוקטובר, טען המלומד שעזה היא בעצם כלא, והפתרון הוא פירוקו. "ידוע כמה אכזריים יכולים להיות אסירים נמלטים", כתב, כלומר הצדיק את הזוועות. הוא, כמו כל שופרות התעמולה האקדמיים של חמאס, לא הזכיר במילה אחת את סירוב הארגון לכל הצעה של הקהילה הבינלאומית להסרת הסגר. כבר לפני 13 שנים הוא פירסם מאמר בשם: "ישראל יכולה להרוויח מחמאס". לוסטיק הוא תומך מוצהר ב־BDS, כלומר בחיסול ישראל. כמה מוחות של סטודנטים הוא כבר הרעיל? הוא גם מראשוני התומכים ב"מדינה אחת". יואיל נא לוסטיק לקלוט בשכונת היוקרה שבה הוא גר תומכי דאעש, שחושבים שצריך להשמיד את ארה"ב. אחר כך, וכבעל ניסיון, יספר לנו אם כדאי להקים מדינה אחת עם תומכי חמאס. עד אז, הוא מתבקש לסתום את הפה.
ד"ר שרה רוי מהרווארד מקדישה את חייה, כבר שני עשורים, להענקת לגיטימציה לחמאס. "אני בת לניצולי שואה", היא דואגת לציין בכל פרסום בשירות חמאס. את השקעות העתק במנהרות ובתעשיית המוות, כמומחית לכלכלה הפלסטינית, אף פעם לא טרחה להזכיר. למה לבלבל לעצמה את התיאוריות עם עובדות?
"לערביי ישראל", אמר נעם חומסקי, שנחשב לגדול האינטלקטואלים בשיח הציבורי בעולם, "אין אפשרות לרכוש 90 אחוז מהאדמות בישראל". הנה לנו הוכחה מנצחת שישראל היא מדינת אפרטהייד. יש רק בעיה אחת. לא היה ולא נברא.
פיגועי התופת בארה"ב, כתב פרופ' חואן קול, שהיה נשיא MESA, התרחשו גם בגלל מה שעשתה ישראל בג'נין. ובכן, פיגועי התופת היו ב־2001. הקרב הקשה בג'נין היה ב־2002. יש גבול לשקרים? אין.
אפשר להמשיך. נדמה שככל שמדובר באוניברסיטה יוקרתית יותר, כך כמות השקרים גדולה יותר. המכנה המשותף לכל המלומדים הללו הוא לא התיאוריות ההזויות, אלא שהם העניקו לעצמם פטור מעובדות. כבר כתבתי ספר על אינטלקטואלים מסוגם, ומאז הם סיפקו לי חומרים לעוד שני ספרים. בשנים האחרונות חיפשתי ולו פרופסור אחד מהעדר שיספר לסטודנטים שלו שערוץ חמאס מטיף להשמדת יהודים ונוצרים. לא שמעתי אחד שיספר שחמאס דחה כל הצעה. ולא שמעתי מאף אחד מהם ביקורת על כך שאת ההון שקיבל העדיף חמאס להשקיע בתעשיית המוות. הם יפיצו כל ציוץ של בן גביר וסמוטריץ' כדי להוכיח שישראל גזענית, אבל יתעלמו מקריאות השמדה של ראשי חמאס. יש בארה"ב גם אינטלקטואלים הגונים. אבל הם במיעוט. הם בהתגוננות. קולם בקושי נשמע. אלה מקבוצת הרוב הם מנגנון שפועל בשירות ציר הרשע. הם לא בעיה רק של ישראל. הם בעיה של העולם החופשי.
העולם זקוק לפסיכיאטר
ראש ממשלת אירלנד, ליאו ורדקר, צייץ לרגל שחרורה של אמילי הנד: "ילדה תמימה הלכה לאיבוד ועכשיו היא נמצא והוחזרה". "הלכה לאיבוד"? אולי היא תעתה בדרכה ביער בדרכה לסבתה? בעקבות ביקורת קטלנית, פירסם ורדקר כעבור כמה שעות את ההודעה המלאה ובה ציין כי היא "נחטפה מביתה והוחזקה בשבי". ובכן, מתברר שגם שם החידה נותרת בעינה. מי חטף את אמילי? המילה "חמאס" לא מוזכרת שם. איך זה ששמונה עשורים אחרי זוועות הנאצים, מתעקשים אינטלקטואלים ופוליטיקאים לעצום עיניים מול זוועות של תאומי הנאצים? זה כבר לא סיפור עיתונאי. העולם החופשי זקוק לפסיכיאטר.
סיבה ותוצאה
לפני כמה שבועות כתבתי כאן על אחת, ריינה וורקמן, נשיאת אגודת הסטודנטים למשפטים באוניברסיטת ניו־יורק (NYU), שהביעה "תמיכה בלתי מסויגת בהתנגדות הפלסטינית" והוסיפה שההתקפה הייתה "הכרחית". היא גם צולמה כשהיא מדביקה על תמונות חטופים מודעות הקוראות לשביתת סטודנטים במחאה על המלחמה בעזה. ובכן, יש עדכון. וורקמן הודחה מתפקידה ומשרד עורכי הדין שבו היא הייתה אמורה להתחיל לעבוד הודיע לה שאצלם היא כבר לא תעבוד. האומללה פתחה בגיוס כספים לעצמה כדי שתוכל "לקנות מצרכים ולקבל טיפול". חבל שזו רק וורקמן שמשלמת את המחיר. רוי ולוסטיק צריכים לשלם אותו. הם הסיבה. וורקמן היא רק התוצאה. ¿
יואיל נא פרופ' לוסטיק לקלוט בשכונת היוקרה שבה הוא גר תומכי דאעש, שחושבים שצריך להשמיד את ארה"ב. אחר כך, וכבעל ניסיון, יספר לנו אם כדאי להקים מדינה אחת עם תומכי חמאס. עד אז, הוא מתבקש לסתום את הפה
