חן אביגדורי הוא מהדמויות המזוהות ביותר עם המאבק למען שחרור החטופים. במשך 50 ימים, בזמן שאשתו שרון (52) ובתו נעם (12), היו בשבי חמאס, הוא רץ מאולפן לאולפן והשמיע בכל כלי התקשורת את זעקתו. במוצאי שבת, אחרי ערב מותח ומורט עצבים, משפחת אביגדורי זכתה סוף סוף לאיחוד המיוחל והמרגש ואתמול, הוא היה יכול סוף סוף להתפנות לראיון שהוא כה חיכה שיוכל כבר להעניק, לא על הגעגועים לאשתו ולבתו – אלא על המפגש איתן.
"כמה ימים אחרי השחרור, אנחנו מרגישים שנסגר פרק 1 ומתחיל פרק 2. המשימה הייתה לשמור על התא הקטן של המשפחה, לדאוג לשחרור של הבנות והמשימה הושלמה", אומר אביגדורי וכבר מצביע על הצעדים הבאים, "עכשיו יש משימות חדשות לבנות את המשפחה מחדש וכמובן לדאוג שכמו אני שמחתי, חגגתי, בכיתי, ונישקתי את הבנות ככה יהיה לכולם, עד אחרון בני משפחות החטופים וכמה שיותר מהר. אלו המשימות שלי ושל המדינה".
בערב השחרור, בעוד המשפחה ממתינה במתח בארץ, הופיעה לפתע לראשונה על מסך הטלוויזיה תמונה ברורה של שרון ונעם ישובות ברכב הצלב האדום. "מתחו לנו את העצבים. אמרתי שעד שאני לא רואה אותן בג'יפ של הצלב האדום או בידיים ישראליות, אני לא הולך לשום בית חולים", משחזר אביגדורי את הרגע ההוא. ואז הגיע המפגש: "לקח להן קצת זמן להגיע מכרם שלום לבית החולים שיבא. אמרו לנו עוד שעה, עוד חצי שעה, עוד עשר דקות. ואז בשלב מסוים, אמרו לנו שהן בחדר ושנלך לפגוש אותן. טוב שיש את הסרטון שמתעד, כי אני לא זוכר משם הרבה. אתה בהצפה רגשית כל כך גדולה שבלי התמונות, לא הייתי יכול לשחזר. אמרנו להן 'התגעגענו אליכן', 'טוב שאתן בבית', היו המון אמוציות. זה נשמע הכי קלישאתי, אבל זה כל־כך טעון רגשית - 50 יום שלהם בצד ההוא ו-50 יום שלנו בצד הזה. עם שרון לא הייתי צריך לדבר בכלל, המבט שלה בעיניים אמר לי הכל".
במשך הימים בהם טופלו בנות המשפחה בבית החולים, הם לא נפרדו. "סידרנו לי ולעומר (הבן, ג.מ) מיטות בחדר בבית החולים", הוא מספר, "הלכנו לישון בשש בבוקר כי אחרי יום שלם שאתה על קצה הכיסא, הגוף כיבה את עצמו. התעוררתי לפני כולם, הסתכלתי על החדר, ספרתי אישה אחת ושני ילדים - והחיוך לא ירד לי מהפנים במשך חצי יום, רק מלראות אותם ישנים במקום בטוח".
כעת אביגדורי יודע כי משפחתו תצטרך להשתקם מהתקופה הקשה שעברה. "יש לנו משפחה חזקה מאוד, ההומור שומר עלינו, אלוהים שומר עלינו. שרון ואני יודעים בתור האבא והאמא של המשפחה שנצטרך לבנות אותה מחדש. היסודות חזקים והפועלים חרוצים, אבל אנחנו יודעים שיש עבודה ונסתער עליה. אני בטוח שנצליח". את הזמן המשותף שלהם בערבים בימים הללו הם מבלים לדברי אביגדורי ב"דיבורים, התעדכנות במה שקורה, משחקי קופסא ושש בש עם נעם".
מי שזכתה לרגעים דומים של שמחה שלשום היא נטע הימן, בתה של דיצה הימן בת ה-84 מניר עוז ששוחררה בפעימה החמישית משבי חמאס בעזה ששיתפה: "לראות אותה חוזרת, זאת הייתה התרגשות גדולה, אין מאושרת ממני". עם זאת, המפגש לווה בעדויות הלא פשוטות שסיפרה אמה על התנאים בהם שהתה בשבי: "היא סיפרה לנו דברים קשים שהיא עברה, אבל אנחנו לא רוצים לספר משהו שיפגע בה או במי שעוד שם. את הסיפור שלה היא תספר כשהיא תרצה". בעיקר, הדגישה נטע את הפן הבריאותי: "אף אחד לא צריך להיות בתנאים האלה. אחרי שפגשנו את אמא ושמענו שהיא לא קיבלה תרופות כל הימים האלה והייתה בתנאים סניטריים ירודים, אנחנו מבינים כמה זה דחוף שיוציאו אותם עכשיו תמורת כל מחיר שבעולם".
יחד עם דיצה שוחררה גם תמר מצגר. כלתה איילה סיפרה אתמול: "אנחנו לא יודעים הרבה. פגשתי את תמי, אנחנו שמחים מאוד והיא שמחה לראות את כולם. רצתה לראות, לחבק את כולם ביחד. היו הרבה דמעות, הרבה התרגשות. הרבה הומור ועקיצות, היא לא ויתרה".
לדבריה, "יש הרבה דאגה וחשש להגיד דברים מסוימים. בשבי לא פשוט בכלל, צריכים להבין את התמונה הכוללת. היא עברה חטיפה לא פשוטה".
גם נורלין (נטלי) אג'וג'ו, בת 60 מיהוד, שנחטפה מקיבוץ נירים ושוחררה שלשום החלה בהליך ההתאוששות בחיק משפחתה. "היא חיוורת, חלשה ולא יודעת הרבה על מה שקרה בנירים", סיפר אחיה אקסו, "נחכה לשיפור במצבה הרפואי בימים הקרובים כדי להבין מה היא עברה".
בערב שמחת תורה נורלין נסעה עם בן זוגה גדעון לחברים קרובים, לחגיגות 70 שנה לקיבוץ נירים. הם נשארו לישון בקיבוץ - בבוקר גדעון נרצח על ידי מחבלי חמאס ונורלין נחטפה. אחיה סיפר אז שמילותיה האחרונות לפני שנחטפה היו: "רק רצינו לחגוג. אולי לא אחזור הביתה". לאחר חזרתה, הצליח האח לראשונה לשמוח: "מרגש מאוד שהיא חזרה. הרופאים חיבקו אותה ועשו לה בדיקות רפואיות, הספקתי להבין שייקח קצת זמן עם הבדיקות שהיא תעבור אחרי כל כך הרבה ימים בשבי, כולנו ננסה לסייע בהמשך הדרך".
