"הושפלנו", אמר אתמול חיים ילין, איש בארי, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול, ומי שהיה חבר כנסת מטעם "יש עתיד" - רוצה לומר, אם לדייק, מדינת ישראל הושפלה - והזכיר איך כל השנים נתפס חמאס כ"ארגון קיקיוני". ילין הוא לא הראשון, לא היחיד, וקרוב לוודאי לא האחרון, שמדבר במונחים של השפלה, מושג שרווח בשיח הציבורי מאז 7 באוקטובר, ועולה שוב ושוב. איך יכול להיות שאלוף בצה"ל, מצויד ברובה משוכלל עם כוונת טלסקופית, צופה מבין השיחים בכמה מאות פנאטים איסלאמיסטים, מלווים בהמון עזתי, לא רק טובחים, אונסים ושורפים, אלא גם מסתובבים בתוך הקיבוץ שלו על האופניים של ילדי היישוב, רומסים וחומסים מכל הבא ליד, כאילו מדובר בחצר הבית שלהם. ובניסוח של אחד הפרשנים: "מדובר בהשפלה בסדר גודל שמעולם לא חווינו".
ועל כך יש לומר שלושה דברים. הראשון שזו לא ההשפלה שכל כך קשה לשאת. זה הכעס הגדול, התסכול ושברון הלב על אוזלת היד של כל מי שצריך היה, ויכול היה, למנוע את האסון הנורא. בראש ובראשונה של הממשלה הרעה הזו, ששיקולים פוליטיים ואינטרסים אישיים הנחו ומנחים את פעולותיה; ואחריה של זרועות הביטחון השונות, כולל הצבא שכמה מקציניו הבכירים לא רק הפגינו זלזול והתנשאות אלא גם התעלמו לגמרי מדיווחי התצפיתניות שחלק גדול מהן שילמו בחייהן על כך. כל אלה שנתנו לנו להבין שאכן מדובר בפלנגה של כמה עשרות אלפים שאינם מהווים סיכון של ממש. מה שמוביל להערה השנייה: להתעלמות מהשיעור ההיסטורי שמלמד שלא המספרים משחקים תפקיד בעימות הדמים הזה, אלא המוטיבציה. במארס 1954 ניגף הצבא הצרפתי, מאורגן וחמוש עד צוואר, בקרב דמים שגבה עשרות אלפי הרוגים משני הצדדים, מול המחתרת הקומוניסטית בווייטנאם. "שואת דיין ביין פו", קראו לזה בצרפת, תוך התייחסות ל"תבוסה המשפילה ביותר שספגה מעצמה מערבית מאז מלחמת העולם השנייה", במערכה מול "אנשים צהובים קטנים". מה שחזר על עצמו במלחמה שניהלה צרפת באלג'יריה במשך שבע שנים, במלחמת וייטנאם, במלחמה באפגניסטן שניהלה ברית המועצות במשך קרוב לעשור, או בנסיגה האמריקאית מעיראק. רק שבניגוד למה שקרה כאן, המלחמות האלו לא התנהלו כמה מאות מטרים מבתי היישובים הצרפתיים, האמריקאיים או הרוסיים. וההערה השלישית נוגעת בדיוק לעובדה זו. זו לא ההשפלה שצריכה לעמוד נגד עינינו ולתעל את המאמצים הישראליים בעזה או בלבנון. זו העובדה שלאורך חלק גדול מגבולות ישראל מתקיימת מערכה ג'יהאדיסטית שישראל טרם מצאה לה את התשובה הנכונה.
תשובה שככל הנראה לא טמונה במזוודות הדולרים ולא בתוספת של אלפי אישורי עבודה. מערכה שמה שמייחד אותה זו המוטיבציה שלא רק לישראל, גם למערב אין לה תשובה טובה.
ואם רוצים לדבר על השפלה, אז צריך למקם אותה היטב במקום הנכון: בירושלים, בין משרדי הממשלה לכנסת ישראל.
להבהיר שמי שמשפיל אותנו זה לא ג'יהאדיסט מעזה אלא מי שאמור להושיט יד לנזקקים בשעה קשה זו, ומתעלם. בעצם העובדה, למשל, שבמתפרות של בתי הספר לעיצוב אופנה בישראל שוקדים מאות מתנדבות ומתנדבים על תפירת פאוצ'ים לחיילים בשעה שהכנסת מעבירה תקציב מביש שמדיר חלק גדול מהעם ומתעלם מהצרכים הנואשים נוכח המלחמה; בשרים שעולים לדוכן, כשענן משיחי מרחף על ראשם, ומציעים להקים התנחלויות בעזה, כאשר חלק גדול מהאזרחים מגויס להעביר לחיילים שמיכות חמות, מעילים וגרביים, ובעיקר בעיקר, השפלה גדולה נוכח הבריחה מאחריות.
