נשימתה של מדינה שלמה נעצרת מדי ערב מול שחרור החטופות והחטופים. הציפייה לשובם התגלתה כהרבה מעבר לסולידריות אנושית. כל אחת ואחד מהם נכנסו לרבבות לבבות של ישראלים, שיודעים לדקלם כמעט כל פרט על אנשים שהם כלל לא מכירים: שמם, אופיים, תחביביהם. מושג הבית והמשפחה עמד תחת איום נורא ב־7 באוקטובר ונפגע אנושות עם חדירות המחבלים והחטיפות. אבל דווקא עם תחילתה של המלחמה, כשרבים גויסו ונפרדו ממשפחותיהם, כשהחברה הישראלית התנדבה לכל משימה שנדרשה לה בלי לשאול שאלות, כשפניהם וסיפוריהם של החטופים הובילו לדאגה הכי אישית ואינטימית - מושג הבית התרחב עוד ועוד. כאילו הקירות והגג הפכו לגמישים, כאילו הסבתות והנשים והילדים שיצאו מאפלה לאורה הם בני משפחתנו האישיים ממש.
תחושת ההזדהות האדירה הזו היא הפכפכה. מצד אחד היא יכולה להוביל לשבר עצום: הציפייה היומית לעסקה בתקווה שהיא לא תשתבש, ההמתנה והאכזבה לשבוי או לשבויה שנכנסו במיוחד אל הלב, וגם החשיפה אל העדויות הקשות. לצד זאת, הידיעה שהנשים והילדים בשבי סבלו מתנאים נוראיים וחלקם מהתעללות והתאכזרות. התפיסה הצינית של חמאס היא שהחטופות והחטופים הם נקודת התורפה הכי גדולה שלנו, ובתחבולות הם יוכלו לטהר את בתי הכלא ולהפסיק את המלחמה. חלק מאותה לוחמה פסיכולוגית אכזרית גרמה להם להוציא הודעה על כך שבני משפחת ביבס מתים, שהמניעים שלה ברורים: הילדים הג'ינג'ים ואמם הפכו לסמל של כל מה שכואב לנו.
מצד שני - דווקא שחרור החטופים מעצים מאוד את החוסן של החברה הישראלית. מחזק את האדנים שאנחנו הכי זקוקים להם בעת הזו: חסד, חמלה ושיתוף פעולה. חלק מהחטופים והחטופות, לצד הסיפורים הקשים עליהם הם משתפים, מגלים בבלי דעת גם את סיפורי הגבורה, האנושיות ועוז הרוח. וכל סיפור כזה הוא אור קטן שמצטרף לאור גדול ומחזק את החוסן הפרטי והלאומי של כולנו. לאורך השבוע התפרסמו לא מעט סיפורים כאלו, ואלו הבולטים שבהם.
כשסבתא יפה אדר נחטפה, היא ישבה על קלנועית בראש מורם ולצידה מחבלי חמאס. בגיל 85 האישה החלוצה הזו, ממקימי ניר עוז, יצאה מהשבי אחרי 50 יום עם אותו חיוך ואותו מבט נחוש. השבוע יפה השתחררה מבית החולים וולפסון על רגליה כשכל הצוות הרפואי מוחא לה כפיים. היא שבה אל בני משפחתה, שעדיין עקורים מביתם. סבתא יפה הפכה לצ'אק נוריס ברשתות החברתיות - דמות כל יכולה, גיבורת־על. כמו רחל מאופקים שהפכה בימים הראשונים של המלחמה לסמל של גבורה ויצירתיות אחרי ששרדה כבת ערובה של מחבלים, כך סבתא יפה השלימה את התמונה. היא, והסבתות הנוספות ששוחררו במהלך הימים הללו, סימלו עבורנו את מה ששכחנו: הנחישות, החלוציות, הסרקזם המבורך ובעיקר היכולת לקום מעפר שוב ושוב. הנשים הכי עמידות בטבע, מי שמגלמות בגופן את ההיסטוריה הקשה והיפה של המקום הזה.
כך גם כשעדינה משה משוחררת מהשבי ומתגלה סיפורה המדהים: עדינה (72) נשבתה ושהתה בתנאים קשים מאוד לאחר שראתה את בעלה סעיד ז"ל נרצח. כשהיא מבינה שהיא עתידה להשתחרר, היא מתווכחת עם מחבל חמאס ואנשי הג'יהאד שישנה אישה חולה ומבוגרת ממנה, והיא מבקשת להתחלף איתה. עדינה מתווכחת עם שובים אכזריים תוך סכנת חיים בשביל לוותר על יציאה אל החופש ומלמדת שיעור גדול על צדק וחמלה. לבסוף עדינה שוחררה כמתוכנן, בקשתה לא התקבלה. אבל רגע לפני שירדה מהאוטובוס של הצלב האדום היא לא היססה והפליקה למחבל חמאס על ידו, כיאה לסבתא ג'דעית שיודעת מה חשוב. רימון קירשט, שאולצה להשתתף בסרטון תעמולה של חמאס בזמן ששהתה בשבי, פעלה באותו אופן ולא היססה להיישיר מבט גאה אל החוטפים שלה. בפיג'מה ורודה, באמצע הלילה בעזה, היא הבהירה גם להם וגם לצלב האדום מה היא בדיוק חושבת עליהם. ויצאה מהשבי בראש מורם ומבט נחוש ומלא בוז.
משפחת ברודץ' הפכה מוכרת בכל בית בישראל בזכות האבא אביחי, שישב מחוץ לקריה יותר מ־50 יום עם השלט "המשפחה שלי בעזה". הגר ושלושת ילדיה נחטפו יחד עם אביגיל עידן, שנמלטה מהמחבלים כשהיא מגואלת בדם אביה, רועי ז"ל, שנרצח. גם אמה סמדר ז"ל נרצחה. תמונה אחת מרגע החזרה שלהם היא רסיס נהרה: אף שבנה הקטן של הגר, אוריה, הוא גם כן ילד מפוחד בן ארבע, על ברכיה יושבת אביגיל, ילדה שאיננה בתה. היא מחבקת אותה ויודעת שכרגע היא האדם המבוגר היחיד בעולמה, עד שתתאחד עם משפחתה החסרה. הגר בטוחה שבעלה, אביחי, נרצח, אבל שורדת בשבי כשהיא מטפלת בשלושה ילדים קטנים ועוד פעוטה יתומה שחוותה טראומה נוראית במסירות אין קץ. המשפחה הזו מגלמת בכל בחירה שלה אומץ, נחישות ורגישות יוצאי דופן.
איתן יהלומי, רק בן 12, הוחזק 16 יום לבד לחלוטין בשבי. הוא סבל מאלימות ונאלץ לצפות בסרטים האיומים שצילמו המחבלים ב־7 באוקטובר. אחרי ימים רבים ומסויטים לבדו, הילד הקטנטן הזה מתאחד עם עוד קבוצת חטופים ומוצא שם את המטפלת שלו מבית הילדים, שני גורן. שני טיפלה באיתן, הגנה עליו והעניקה לו ממעט המזון שהיה לה בשביל שלא ירעב. המפגש הזה הטעין אותו בכוחות, ואיתן עצמו ראה כי השבויות המבוגרות סביבו מתקשות לישון - והעניק להן את המזרן שהיה לו. כשמו כן הוא - איתן כסלע, מעשיו בוהקים כאבן יקרה. חסד גורר חסד.
הסיפורים הם רבים ובוודאי יתגלו עוד בהמשך - על ציורים וסיפורים שנלחשו בשביל לחזק את הרוח ולתת תקווה, על מפגשים בין ילדים שלא הכירו זה את זה אבל העניקו אחד לשני כוח, על מעשים טובים שכל אחד מהם הוא עולם מלא. השבי מוציא מבני אדם כל מיני צדדים שנמצאים בתוכם. חלקם קשים ומרים וחלקם מעוררי השתאות. וכך חלק מפדויי השבי התגלו כאנשים חזקים בצורה יוצאת דופן, אנשים עם רגישות מיוחדת ומוכנות לוותר על המעט שבמעט לטובת מי שחלש מהם. האנשים שאנחנו מייחלים להיות בשגרה. ישראלים טובים.
דווקא מתוך החושך הגדול שממנו נגאלו, הזכירו לנו השבויים מה הכוח של האור הקטן, האנושי. המלחמה שלפנינו צפויה להיות ארוכה וכואבת. שחרור השבויים שנותרו בעזה יהיה מייסר ומורכב, השיבה אל הלחימה תהיה קשה, ובקרוב נידרש כחברה להכריע בסוגיות שעלולות לקרוע אותנו מבפנים. אבל שחרור החטופים הוא לא הבטן הרכה של החברה הישראלית, זהו עמוד השדרה שלנו. הסיבה שבגינה נוכל לשרוד בג'ונגל הקשה של המזרח התיכון - קדושת החיים.
עכשיו האנשים היקרים הללו, שנאבקנו עבורם, הופכים למקור השראה וכוח לכולנו. תזכורת למי שכולנו יכולים להיות דווקא בנקודה כל כך אפלה וקשה בתולדותינו. חנה סנש, גיבורה מעידן אחר, סיכמה זאת בשורות פשוטות וקצרות, כל אחת מהן כאילו נכתבה היום:
בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,
בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,
הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,
לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן־אָדָם.
קיבוץ בארי / יום ראשון / בוקר
השמיים הנקיים של בארי והדשא הרענן מתנגשים עם הבתים המפויחים שעומדים עדים לאותה שבת נוראה. על שביל הקיבוץ ישובה על הקרקע ליה ביקל, מחבקת בחום יצור קטנטן עם זנב אפרפר. זו טייגר, החתולה שלה, שנמצאה אחרי 50 ימים של לחימה. טייגר נגעה ללב והפכה לסמל, כמו רודני, הכלב של משפחת ברודץ' ששבה מהשבי. הוא זינק על הילדים בהתלהבות והפיל אותם אל הרצפה כשהם מתגלגלים מצחוק במסדרונות בית החולים שניידר. כמו בלה, הכלבה של מיאה ליימברג, שנלקחה איתה לעזה ושרדה בשבי חמאס שבועות רבים ללא פגע, מעניקה לנערה הצעירה תקווה. כל אחד מההולכים על ארבע נגע בציבור באופן מיוחד - לא רק בגלל הגימיק, אלא כי הוא מעיד על הקשר האינטימי שמתקיים במציאות נורמלית בין יצורים חיים. קשר של מחויבות, אהבה ומסירות שלא דורש מילים בכלל. כל השוואה של מחבלי חמאס לחיות הוא עלבון לבעלי החיים. הם, בתבונתם, חפים מכל רוע.
מנוחה נכונה
אלינה פלחטי ז"ל יצאה לרקוד במסיבה ברעים ונרצחה. אביה יהודי ואמה לא, והיא עצמה הייתה בעיצומו של תהליך גיור שלא הספיקה להשלים. אלינה נקברה מחוץ לגדר בבית העלמין בבית־שאן, בחלקת "חסרי דת", אף שמרצחיה ראו בה יהודייה לכל דבר. זו לא הייתה קבורה סמלית, אלא מחוץ לגדר מתכת ממש. הוריה זעקו שעבורם זהו רצח שני. הילדה הקטנה שעלתה ארצה, ישראלית לכל דבר, מי שהתאמצה להשלים גיור ונרצחה בשל יהדותה - הפכה למוקצית.
אחרי מאבק של יותר משבועיים הגדר הוסרה והפכה לשדרת שיחים נמוכה, ורבנים ופעילים חברתיים עלו לקברה של אלינה כדי לומר קדיש ולבקש את סליחתה על העוול שנגרם לה גם במותה. ביום רביעי האחרון התקיים בבית העלמין טקס גילוי מצבה שאליו הגיעו אנשים מהציבור הרחב לחלוק לאלינה כבוד אחרון. אבל אלינה לא לבד. בזמן שבצה"ל הבינו עד כמה ההפרדה בין המתים צורמת וקבעו נוהל מוסדר - על פי הנוהל הצבאי לא מפרידים בין החללים, וכולם נקברים באותו בית עלמין צבאי, כשיש הבדל מינורי במפלס הקבורה שכלל לא נראה לעין - אין נוהל כזה בנוגע לנפגעי פעולות איבה.
ב"לובי המיליון" שפועל למען דוברי רוסית בישראל במגוון פלטפורמות, ובארגון "עתים" שפועל בזירה של דת ומדינה שילבו כוחות והוציאו נייר עמדה מפורט - במבט הלכתי וערכי - בנוגע לסוגיה הקשה הזו שרלוונטית ל־550 אלף אזרחים בישראל. בנייר העמדה מופיעה פסיקתו של הרב גורן מ־1968 וכן פסיקה חדשה בעקבות המלחמה הנוכחית של הרב חיים אמסלם, שעוסק בגיור שנים רבות. פסיקה זו קיבלה את הסכמתם של שני גדולי דור - הרב אליעזר מלמד, מגדולי הפוסקים וראש ישיבת הר ברכה, והרב אליהו אברז'ל, דיין בבית הדין הגדול לשעבר.
בפסיקתו, אמסלם טוען כי בעיני המרצחים אלינה נחשבה ליהודייה, ועל כן "כל הנהרגים על היותם יהודים או שנחשבו כך בידי הורגיהם - דינם כהרוגי מלכות". אמסלם מרחיב ומוסיף כי העובדה שאביה של אלינה יהודי והיא מזרע ישראל, כיוון שהיא ומשפחתה ישראלים ותרמו את תרומתם להגנה על מדינת ישראל בצבא, וכדי למנוע חילול שם שמיים - זהו מהלך מתבקש.
אימוץ הפסיקה הזו כמדיניות כוללת היא פעולה בסיסית של מדינה עבור אזרחיה, ודאי כשהיא נשענת על מקורות הלכתיים איתנים ויש לה תקדים מבורך גם בצה"ל. הרב ד"ר שאול פרבר, יו"ר ארגון עתים, מסביר: "אירועי שמחת תורה הם קו פרשת מים ואסור לתת למדיניות הזו להמשיך. אנחנו לא מבקשים להמציא את הגלגל אלא למצוא את הפתרון הנכון - כמו הרבנות הצבאית. לצערי, הרבנות הראשית מסרבת אפילו לקיים דיון בנושא. מאז 7 באוקטובר התבהר לי עוד יותר שבשביל להמשיך את החלום הציוני אנחנו חייבים למצוא דרכים שיאפשרו לנו להיות כמה שיותר יחד. עם אחד".
בזמן שבצה"ל קבעו נוהל מוסדר, לפיו לא מפרידים בין החללים וכולם נקברים באותו בית עלמין צבאי, אין נוהל כזה בנוגע לנפגעי פעולות איבה
