"עזה היא מטרה מביכה. אנו מוכרחים לקחת אותה. זה עומד בשבילנו. אילו הייתי מאמין בנסים הייתי רוצה שתיבלע בים". את המילים הללו אמר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון בישיבת הממשלה ב־29 באוקטובר 1956, שעות אחדות לפני תחילת מבצע סיני. הוא לא רצה את עזה על כל הפליטים שבה ועם המשטמה שרשפה ממנה. צה"ל אמנם כבש את עזה, אך היא הוחזרה למצרים עם נסיגת ישראל כעבור כמה חדשים.
עוד קודם לכן ניסה בן־גוריון לפתור את בעיית עזה. במארס 1955, כשכיהן כשר ביטחון בממשלת משה שרת, ביצעו מחבלים מרצועת עזה פיגוע רצחני במושב פטיש שבנגב. הרצח זיעזע את בן־גוריון, והוא פנה לשרת בדרישה לכבוש את רצועת עזה. גולדה מאיר ולוי אשכול תמכו בהצעתו, אולם כשהעלה אותה בממשלה, אירגן שרת רוב נגדה. בן־גוריון כעס על שרת, לא רק מפני שהתנגד להצעה הזו, אלא בשל התחשבותו המפליגה בדעת הקהל העולמית. לגישה זו הוא השיב במסדר צה"ל ביום העצמאות באצטדיון רמת־גן: "עתידנו אינו תלוי ב'מה יאמרו הגויים', אלא במה יעשו היהודים".
לאור התפיסה הזו פעל בן־גוריון כשפירסם, עוד בימי מלחמת העולם השנייה, את "תוכנית בילטמור" להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא לא חיכה ל"מה יאמרו הגויים" בהיכלי האו"ם, והחל בהכנות להקמת המדינה כבר ביולי 1945. בביתו של רודולף סונבורן בניו־יורק הוא גייס כסף לרכישת מכונות לתעשייה צבאית, והסביר לתורמים שמדינה יהודית אכן תקום, ותותקף על ידי ארצות ערב שלא ישלימו עם הקמתה בקִרבן.
בשנים הבאות התכונן בן־גוריון למלחמה. ב־1946 דרש וקיבל את תיק הביטחון בסוכנות. ב־1947 ערך בביתו סמינר שבו ניסה ללמוד מפי נושאי הנשק בבריגדה בצבא הבריטי ובפלמ"ח את רזי אמנות המלחמה. אחר כך, בעזרת 40 מיליון הדולרים שגולדה גייסה בארצות־הברית, שלח את בחוריו לרכוש נשק. וב־12 במאי, בישיבה הגורלית של "מינהלת העם" - הממשלה הבלתי רשמית של היישוב - שיכנע את חבריו להכריע בעד הקמת מדינה יהודית בתוך 48 שעות.
את המלחמה ניהל בן־גוריון בעצמו. בתקופה זו דומה שראה עצמו כעין צ'רצ'יל של העם היהודי. הוא היה גאה על הישגי צה"ל בקרבות, אך חש שברון לב לנוכח נפילתם של כ־6,000 לוחמים ולוחמות. "מאז החלה המלחמה", כתב. "ובאו הנצורות והגדולות, וכל בית ישראל בעולם שמח על הניצחונות והכיבושים והקוממיות - לא הייתה השמחה במעוני. כי ראיתי לפניי את הבנים היקרים האלה, הנאהבים והנעימים, שבלי חקור ודרוש הרבה מסרו נפשם באהבה ובגבורה ובפשטות על חירות המולדת והאומה".
העידן הבן־גוריוני בהנהגת ישראל והציונות נמשך כ־15 שנה - מתוכנית בילטמור, דרך מלחמת העצמאות והקמת תשתית המדינה. כבר במבצע סיני ב־1956 נראה בן־גוריון כמי שעוצמתו וכוחו נחלשים והולכים, והוא מסתפק בתמיכה בצעירים, שבראשם ניצבו אז דיין ופרס. בהנהגת המדינה הוא השיג הצלחות מדהימות, בהופכו יישוב של 650 אלף יהודים למדינה של מיליונים, חזקה וחיונית ודמוקרטית. חזונו הרקיע שחקים, וחלומו היה "להפוך את עם ישראל לעם סגולה ולאור לגויים".
לצד הישגיו הגדולים, היו חיי בן־גוריון זרועים גם לא מעט כישלונות: הוא נכשל בחייו הפרטיים כשאהובת ליבו, רחל נלקין, נישאה לאחר. הוא נכשל גם בניסיונו להמליך את המנהיגים הצעירים על ישראל בשנות ה־50; גם לא הצליח למשוך אחריו את הנוער להתיישבות בנגב. בן־גוריון גם הוציא מכלל ישראל את מנחם בגין ומפלגתו, והרחיקם מכל שותפות בבניין המדינה.
ביליתי לידו תשע שנים, שבהן ראיתי אותו במאבקו חסר הסיכויים בזִקנה שקפצה עליו. אך היו רגעים שבהם הגיח מתוך הזקן הנחלש האריה בן־גוריון, זכר לימים עברו. אז חשבתי על אמרתו של ברל כצנלסון: "בן־גוריון הוא המתנה הגדולה של ההיסטוריה לעם היהודי".
ואם היה בן־גוריון עימנו בעת שהתרגשה עלינו אותה שבת מקוללת - אין לי ספק שהיה מוביל אותנו, בנחישות ובאומץ, לניצחון במלחמה.
פרופ' מיכאל בר־זהר הוא הביוגרף הרשמי של דוד בן־גוריון וח"כ לשעבר
