אחותי הקטנה, לילך קיפניס, נרצחה ב־7 באוקטובר. בת 60, אבל תמיד אחות קטנה.
ידענו במשפחה שהיא עובדת סוציאלית, שהיא חלק מצוות מרכז "חוסן" באשכול, שהיא מטפלת בנפגעי טראומה אשר סבלו משנים של פצמ"רים וטילים המשוגרים מעזה. אבל לא ידענו בדיוק מה קורה בטיפולים האלה. הם נשארו בחדר הסגור, שהיא והמטופלים בלבד יודעים מה מתרחש בו. רק אחרי מותה התברר לנו כמה הייתה חשובה עבור רבים כל כך מתוכם.
לפני כשנתיים כתבה לילך את "שירת הטריגר", ספר קטן, אבל אוצר אמיתי עבור כל ילד בעוטף שגדל בצל איומים ופחדים תמידיים. הספר, מלווה באיורים נהדרים של ליה ביקל, לא מכסה את המציאות, לא מייפה אותה, אלא מספק כלים להתמודד איתה. באחד הבתים שלו נכתב:
על הלב הנחתי יד
ואמרתי אל תפחד
אתה עכשיו מוגן
הכל בסדר כאן
עכשיו אפשר להירגע
להשתחרר בהדרגה
איפה ה"אל תפחד" ואיפה ההתכתבות המצמררת של לילך בבוקר השבת השחורה, עם חברתה הטובה ענבל, שרק קיר אחד הפריד בין בתיהן, בין המוות לחיים.
8:58 ענבל: איך אתם
8:59 לילך: בממ"ד, מחכים שייגמר. ואתם?
8:59 ענבל: בסדר. ליאור מטריף אותנו. לא מסוגל להיות נעול.
9:00 לילך: שיעשה שכיבות סמיכה.
9:00 לילך: פול רוצה לצאת להילחם.
9:01 ענבל: אשתו פה?
9:01 לילך: לא...
9:24 ענבל: מה קורה?
9:26 לילך: מפחיד
9:32 ענבל: מה מבשר השקט?
9:36 לילך: אין לי מושג.
זהו. ההודעה הבאה של ענבל נכתבה אחרי חצות.
0:57 לילך ™ ™
היא נותרה ללא מענה.
***
לפני שפירסמה את הספר, לילך שלחה אליי את מה שכתבה. אני הרי נחשב לאיש המילים במשפחה. רק נחשב – לא מצאתי אצלה מילה מיותרת או חסרה. הדבר היחיד שהצעתי לה היה להוסיף בסיום בית אופטימי. והיא קיבלה:
יום יבוא, הלוואי שיגיע מהר
נשב כולנו יחד וניזכר,
איך פעם כל דבר הבהיל
ואיך עכשיו הכל רגיל
תקופה קשה אך היא עברה
עכשיו יש סוף כל סוף שגרה.
איפה האופטימיות הזו ואיפה אנחנו מאז ה־7 באוקטובר.
***
יחד עם העיתון שאתם מחזיקים כרגע, מופץ היום הספר של לילך לכל מנויי "ידיעות אחרונות", למרכזי "חוסן" ולמלונות שבהם שוהים מפונים מיישובי העוטף. במהדורה החדשה הוא נקרא "על צלילים שמבהילים" משום שאחרי הופעת "שירת הטריגר" לילך חשבה שזהו שם פחות מובן לילדים, ויחד איתם נבחר השם החדש.
כך או כך, בימים שטילים נוחתים גם על יישובי הצפון ואזעקות נשמעות בכל רחבי הארץ, הספר כבר לא מכוון רק לילדי הדרום אלא לכל ילד בישראל, ולמעשה גם להורים שמקריאים אותו – מעין פנס שמסמן את הדרך להתמודד עם מציאות קודרת. הלוואי שיגיע פעם יום שהוא יהפוך ללא רלוונטי. עד היום הרחוק הזה כדאי להיעזר בו.
על בני המשפחה שחזרו מהשבי
