המחשבה על שירי ביבס והפעוטות הג'ינג'ים, אריאל וכפיר, שחמאס טוען שאינם בחיים, שוברת את הלב של כולנו. התמונה של האם אוחזת אותם בזרועותיה ועוטפת בשמיכה, כאילו מגנה עליהם מהרוע שמקיף אותם - הפכה סמל לטבח של 7 באוקטובר. בישראל עדיין לא אישרו את הטענה של ארגון הטרור, אבל אם זה נכון, והם חלילה לא יחזרו, התמונה הזו תהפוך סמל הכישלון של המלחמה. היפוכה של תמונת הניצחון שעדיין יש מי שמחפשים אותה.
תמונת האם, פניה מבועתים ושני הראשים מציצים מחיקה, תהפוך אנדרטה לזיכרון והנצחה של המחדל הכי גדול שחוותה המדינה מאז הקמתה. מחדל ששום הכרעה או הבסה צבאית לא יוכלו לשנות. כמעט חודשיים חלפו מאז טבח 7 באוקטובר. כמעט חודשיים מאז שפלש ארגון טרור ליישובי העוטף ועשה מעשי זוועה בתושביו. הם אנסו, רצחו, התעללו, שרפו וחטפו, השתוללו ברחבי היישובים באין מפריע, ולמשך יממה איבדה ישראל את ריבונותה על חבל הארץ הזה.
כמעט חודשיים, ואף מטרה לא הושגה: לא מוטטנו את חמאס ולא החזרנו את כל שבויינו הביתה.
וכמו שחלפו שבועות רבים ועדיין לא הטמענו את מה שחוללו לנו, כך אנחנו מתקשים לפענח את הרגשות המעורבים שאנחנו מרגישים ערב־ערב, מול ההצגה שמארגן חמאס: שמחים עם החוזרים, ובולעים את הבושה והעלבון שהם ממשיכים להמיט עלינו.
אף אחד לא אמור להרגיש ככה. את האמביוולנטיות הזאת. רגשות סותרים של שמחה וצער, התרגשות ומועקה, הקלה ורגשות אשם, תשוקה לנורמליות מול יצר נקמה. ובעיקר: תחושה של זקיפות קומה עם הסבתות מהעוטף - מול סנטימנט עז של השפלה.
בליל של רגשות שלא אמורים להתקיים בכפיפה אחת והנה, הם שם, נאבקים כל אחד על קיומו, על מקומו, רגעים של התרגשות ומיד המועקה משתלטת; שמחה מתפרצת ומיד גובר עליה העצב; וגל של התרגשות גואה כשמועקה נוראית הודפת אותה.
והכי גרועים הם רגשות האשם. הרגשות המייסרים על מה שהילדים היו צריכים לעבור. והנשים. והמבוגרים. והאבות, שעדיין נותרו שם כי הם לא ב"קטגוריה". כולנו מרגישים אשמים. כולנו מרגישים שהפקרנו אותם. ואולי זו אשמה על כך שאנחנו ניצלנו. ממש כמו רגשותיהם של ניצולי השואה, שמאשימים את עצמם על כך שהם שרדו, במקום שבו אחרים הפכו לאפר ואבק.
אף אחד לא אמור להרגיש ככה. אבל היא שם, כל קשת הרגשות. כמו מאניה ודפרסיה באותו הזמן. כמו אופוריה שהדיכאון פושט בה כמו אש בשדה קוצים. ואיך אפשר שלא, מול תמונה של ילד שחוזר הביתה. חיוור ורזה ומדבר בלחישה. כשילדה קטנה, כמעט תינוקת, חוזרת לבד לבית בלי הורים. כשאישה מבוגרת נלקחת לטיפול נמרץ, כי חודשיים לא קיבלה תרופות. וילד שלא מחייך. וילד בן 12 שהיה סגור בחדר כמעט שלושה שבועות ואולץ לראות את סרט הזוועות, זה שאנחנו, המבוגרים, הוזהרנו שלא לצפות בו. וילדה שלא מזכירה את הוריה שנרצחו לנגד עיניה. ונערה שחוזרת כשאמא שלה נשארת מאחור. והאמא שחוזרת מהשבי אחרי ששמעה שם ברדיו שבנה נרצח. והאישה שחוזרת הביתה מבלי לדעת שבעלה כבר לא בחיים.
אף אחד לא אמור להרגיש ככה. אבל ערב־ערב אנחנו יושבים מול התמונות של החוזרים, מציצים לתוך האמבולנסים, מנסים לזהות מי יושב שם מאחורי החלון הסגור, כמו בתוכנית הריאליטי, "מי זה, מי זה, מי זה".
מנסים לזהות אנשים שלא ראינו מעולם, אבל אנחנו כבר יודעים עליהם הכל. מי הילד שאוהב טבע, ומי זו שאוהבת לרקוד, ולמי יש חיית מחמד שאפילו את שמה אנחנו מכירים. ואפילו מי הוא הילד שאלרגי לבוטנים. והתמונות שלהם מלוות אותנו כל לילה אל תוך השינה, ונגלות שוב עם כל יקיצה, כל אחד עם הילד או החטוף שלו. זה שתמונתו הכי נצרבה בו. זה שהוא רואה בו את עצמו, את ילדו או את נכדתו.
וואחד הצגה הכין לנו חמאס. אותו ארגון טרור "מובס" מסדר לנו מדי ערב הפקה מקורית שכולה השפלה. ויש שם, בהצגה הזאת, כל מה שצריך: מצלמות, תאורה, ניצבים רעולי פנים ותזמון. תזמון מופתי של במאי שמשתלט לנו על סדר היום, מושיב אותנו מול הטלוויזיה ממושמעים, מרותקים. ואיזו נבזות יש בניסיון שלהם להציג לעולם צד אנושי: יד מושטת לעזרה בירידה מהאמבולנס, בקבוקי מים שניתנים ברוחב לב, הנפת יד לשלום ברגע הפרידה. כמה רשעות יש במצג השווא הזה, מצדם של אנשים שביצעו לפני פחות מחודשיים מעשי זוועה בבני משפחותיהם של אותם משוחררים.
והקטגוריות שהם מכתיבים לנו. לנו, הצבא החזק במזרח התיכון, זה שמכתר את רצועת עזה. הרשימות. השמות. השעות. הפעימות. מי שטוען שחמאס איבד שליטה, שיצפה בתוכנית היומית שהם מארגנים לנו. עשרות חמאסניקים מסתובבים חופשי וללא כל פחד, ולא רק משתלטים על העסקה – גם מבצעים אותה. ואנחנו? אנחנו על הספה בסלון: מי זה, מי זה, מי זה.
אז מי פה איבד שליטה, הם או אנחנו?
אפילו בדרישה שלנו לא להפריד בין בני משפחה ולשחרר אמהות וילדים - אפילו בזה לא עמדנו. ומי החליט על קטגוריה שבה אבות הם מחוץ למשחק? או על הקביעה החדשה של חמאס, שלא לשחרר נשים צעירות מעל גיל צבא (יש לקוות שהם ירדו ממנה). לא צריך יותר מזה, כדי להעלות בדמיון את התרחישים הכי מחרידים. אם נשלים עם זה – זאת תהיה החרפה הכי גדולה, כתם שיוותר על פניה של המדינה לדיראון עולם.
נתנו לחמאס להשתלט על העסקה: ליצור קטגוריות למשוחררים שאינן מקובלות עלינו, להחליט מי לחיים ומי – חלילה – למוות, לקרוע משפחות, להפקיר אבות. אז מה שוות כל ההבטחות של נתניהו וגלנט, למוטט, לרסק, להפיל, להרוס, כשאפילו על הדרישה הכי בסיסית, הכי מוצדקת, ביקור של הצלב האדום אצל החטופים - ויתרנו.
שלא נשלה את עצמנו: מה שאנחנו רואים השבוע, יום אחרי יום עם אפשרות הארכה – רחוק מאוד מלהיות תמונה של הכרעה. ככה נראית השפלה. סמלי המלחמה הזאת לא יהיו של דגל על גג הפרלמנט בעזה. הם יהיו האחים הג'ינג'ים שלנו, ושל ילדה קטנה, שכל העולם מכיר את שמה, שהייתה עדה לרצח הוריה וכשהיא מכוסה בדמם רצה החוצה - אל המדשאות הירוקות של ילדותה ישר לידיהם של הרוצחים. ופניה של רומי. רומי היפה, החייכנית, שאמא שלה, מירב, לא עזבה את כיכר החטופים כבר חודשיים.
לא. ניצחון לא יהיה פה אפילו אם כל החטופים יחזרו הביתה. הניצחון שלנו נקבר ביחד עם 1,400 הנרצחים ב־7 באוקטובר, ועם כל שבוי או שבויה שלא יחזרו הביתה.
