גם מי שלא דבוק לשידורי המלחמה יכול להבחין שאוהד חמו לא כתמול שלשום, כלומר מי שהיה לפני 7 באוקטובר. מן הסתם, מיליוני ישראלים וישראליות עוברים תהליך זהה בעקבות האסון הנורא. אלא שהם לא עשו קריירה מרשימה בתור כתבים לענייני ערבים בערוץ 2 וחדשות קשת, והם גם לא ניצבים למבחן יומיומי קשה ומורכב כמו שידור חי, רגיש ואינסופי לעיני מאות אלפי צופים וצופות.
ניכר בהבעות פניו של חמו שהטבח ביישובי הנגב המערבי חולל אצלו זעזוע מקצועי ואידיאולוגי. אפשר להבין: לאורך שנים הוא מדווח מהשטח, בעיקר מהגדה המערבית, מבעד לפריזמה שמסרבת לקבל את הדוקטרינה ש"כולם אותו דבר", לצד התעקשות להזכיר גם חלק מהעוולות שנגרמות עקב שליטה בעם אחר. גישתו מתועדת בעשרות כתבות, אבל היא בלטה דווקא בפרויקט קטן מ־2016: תוכנית לטלוויזיה החינוכית בהנחייתו, שבה שוחח עם ילדות וילדים באופן אינטליגנטי ונטול הפחדות על העולם הערבי. מיזם כזה פוסט 7 באוקטובר נשמע מופרך, אבל ממילא לא בטוח שחמו היה רוצה להוביל אותו.
חמו עצמו נתן פומבי לתחושות הללו לפני קצת יותר מחודש, באחת המהדורות של רפי רשף. בשפת גוף מובסת ומיואשת (ולא עזרה ההתנפלות עליו לאחר השגיאה בדיווח הראשוני על הפיצוץ בבית החולים אל־אהלי) הוא שיחרר טקסט "התפכחתי" מובהק, שגם לווה בהלקאה עצמית לא אופיינית לטאלנטים ברמתו. "בספרי, בפרק על חמאס, הכל היה כתוב", הוא אמר, "והכותב לא הבין את מה שהוא כתב". מישהו מדמיין את מקבילו בחדשות רשת, צבי יחזקאלי, שגם ככה מסתובב בפרצוף זחוח של "אמרתי לכם" (תוך הפצת לא מעט דיווחים שגויים), מחלץ מעצמו טקסט דומה במקרה הצורך? את גיא פלג? ניר דבורי? עמית סגל?
מאז אותו וידוי, קשה להחמיץ את הדיסוננס בין הדמות שחמו חייב לגלם מתוקף המעמד והפלטפורמה (רהוט, נחרץ, החלטי) לבין אדם שהודה ביושר שהוא פיספס את המטבע מתחת לפנס. לכן גם כשיוצאים לו משפטים חותכים ופסקניים – כנראה שיותר קל להיגמל מעישון – הם הרבה פחות משכנעים ממה שהיו. לפעמים זה נשמע כמו מהלך שהוא יותר טכני מאשר אותנטי. בפועל, מתחת לניגון המוכר של פרשן בטלוויזיה, הרושם הוא שחמו עדיין חי תחת התחושה של "הכותב לא הבין את מה שכתב".
דווקא בגלל זה חשוב להגיד, שיש גם משהו חיובי ומרענן במשבר אליו נקלעה דמותו. קודם כל בגלל היותו קונטרה לרוב הדמויות בפאנלים השונים, שיודעות להטיל ספק בכל העולם אך לא בעצמן. אבל מעבר לזה, נדמה שהמבוכה של חמו מייצגת הרבה מאוד אנשים: כאלה שמסתובבים כבר חודשיים בהרגשה מחורבנת כי אין להם מושג איך מפסיקים לחיות על החרב.
