1. בתחנת האיסוף בכניסה לירושלים ביום שישי בבוקר טבחו שני בני־בליעל חמאסניקים ממזרח ירושלים בישראלים שהמתינו להסעה - יום לאחר שציינו 76 שנה לכ"ט בנובמבר והחלטת האו"ם על הקמת מדינה עצמאית יהודית לצד מדינה ערבית. יום אחרי אותה הכרזה באו"ם נרצחו שבעה נוסעים באוטובוס ליד מושב נחלים. מאז ועד היום, העימות בינינו לבין הפלסטינים ממשיך לדמם.
הקו המחבר בין התבוסה שחווינו ב־7 באוקטובר למלחמה שהכריזו נגדנו מדינות ערב וערביי הארץ ב־1948 הוא מלחמת השחרור הארוכה שאנחנו עדיין מנהלים להבטחת עצמאותנו. המלחמה לא הסתיימה - היא מתעצמת בימים האלה ברצועה, בגדה ובירושלים. אנחנו ננצח, אין ספק - אבל האירועים האלה מחייבים את מקבלי ההחלטות להכריע בסוגיות שנוגעות להמשך קיומנו כאן, ובכלל זה חתירה לגבולות קבע והסדרת יחסינו עם מיליוני הפלסטינים לצידנו. נתניהו לא אומר מה הוא רוצה שיקרה כאן ביום שאחרי, וראשי יתר המפלגות נזהרים גם הם מלהצביע על הכיוון - מחשש מהבייס שלהם. רק סמוטריץ', סטרוק ובן גביר אומרים בגלוי: כולה שלי, גם גוש קטיף.
ישראל ניצבת לפני רגעים דרמטיים ומסוכנים במערכה בעזה. האמריקאים מפעילים לחץ אדיר שמלווה ברמזים שלא משתמעים לשתי פנים כדי שהמערכה תנוהל באמצעים כירורגיים. ומה יקרה כשהרכבת האווירית שהעניקה לנו אמצעי לחימה בממדים שלא נודעו תעצור?
עמיתי תומאס פרידמן ציטט אתמול במאמרו את קונפוציוס, שאמר: "לפני שאתה יוצא למסע נקם, חפור שני קברים: אחד לאויבך ואחד לך". במילים אחרות: איך נמנע שנשקע בבוץ בעזה. ספוילר: חמאס לא ימוּטט, ונידרש לחיות בין הפסקות אש ארוכות לסבבי מערכה גם בעתיד.
2. גנץ איים להצביע נגד התקציב שאושר בממשלה, ששימר את הכספים הקואליציוניים לחרדים והבטיח לנתניהו ושותפיו מהימין החרד"לי את המשך השלטון ביום שאחרי. הוא אמר שישקול את צעדיו, ואחר כך הוסיף שגם כאשר הכתפיים כואבות ממשיכים לסחוב את האלונקה. עידן רייכל הגיב בצורה מדויקת: "אמירה ריקה שאין בה כלום - עדיף שלא לומר כלום אם אין את היכולת להחליט". וגנץ בשלו: הוא ימשיך לסחוב את האלונקה שעליה יושב נתניהו.
3. יונתן פולארד ורעייתו אסתר ז"ל הטריפו - בצדק - את ממשלות ישראל השונות בטענה שלא עשו די למען שחרורו מהכלא. ואילו השבוע, פולארד הציע לעצור את קרובי משפחותיהם של החטופות והחטופים שבזעקתם מסכנים את הניצחון שבדרך. תתבייש.
4. באזור רעים קיימו בימים האחרונים עצרת לזכרם של מאות המשתתפים בליל השמחה ההוא. ככל שאנחנו נחשפים לזוועה שהתרחשה שם, אנחנו נותרים בלי מילים. אהיה גלוי: כמעט כל מה שנעשה בעזה ייחשב בעיניי לגיטימי.
ונזכרתי בעפרה חזה, ששרה את הפיוט של רבי שלום שבזי בן המאה ה־17: "אם ננעלו דלתי נדיבים דלתי מרום לא ננעלו אל חי מרומם על כרובים כולם ברוחו יעלו". השערים ננעלו ב־7 באוקטובר - ולנו אין נחמה.
5. עמוס עוז מתאר בספרו "סיפור על אהבה וחושך" את הרגע שבו החליט האו"ם על הכרזת המדינה. "כל ההמון הגדול כמו התאבן שם בדומיית לילה מפחידה כאילו אינם בני אדם אמיתיים כי אם מאות צלליות כהות מצוירות על פני יריעת החושך המהבהב. כאילו מתו כולם בעמידה, לא דיבור לא שיעול ולא מדרך נעל יתוש לא זמזם שם... וכעבור רגע הייתי על כתפו של אבי... אבא צעק בכל קולו צעקה עירומה כמו לפני צעקה עירומה שהמציאו".
מאותו לילה נבנתה כאן מדינה פורחת. יש בה הכל - מדע, ספרות ושירה. לא נוותר עליה.