הדילמה האדירה שסרן אליאור, בן 24 מכרמיאל, נאלץ להתמודד איתה בשבת השחורה היא כזו שכמעט לא ניתן לדמיין. במשך שלושה ימים הוא הסתיר מהוריו את הנורא מכל - שאחיו הצעיר, שלחם בשבת השחורה כבר נהרג, לצד עוד שבעה לוחמים, אבל גופתו עוד לא זוהתה. רק בסמוך לשעה שבה נציגי צה"ל דפקו על דלת הבית ובישרו שאיתמר, בן הזקונים, נפל, עזב אליאור את הגדוד שאיבד 41 לוחמים, ועשה את דרכו הביתה.
"אני מבין שזה לא התפקיד שלי לבשר להם שאחי מת. בשביל זה יש גורמי מקצוע", הוא אומר. "איתמר ואני תמיד הקפדנו לצאת שבת לסירוגין, כדי שאחד מאיתנו יהיה בבית".
אז ב־7 באוקטובר אתה מתעורר בבית.
"מעירים אותי מהגדוד ואומרים רד, צריכים אותך פה. את העדכונים לגבי המצב אני מבין מהטלגרם. בשטח יש לי חצי פלוגה שסוגרת, אני יכול הרי להתקשר לכל אחד מהם לשמוע מה קורה, אבל הטלפון הראשון הוא כמובן לאחי הקטן, אבל הוא לא עונה לי לטלפון ואני מרים טלפון למג"ד שלי ושומע שבבסיס שלו יש פשיטה עם הרוגים".
ואתה חושב על אחיך, איתמר?
"אני חושב על זה שיש לי תפקיד, להכין את הגדוד ללחימה. אני גם אחראי על פינוי הגופות, ובדרך כלל אני מקבל את השמות ראשון מהשלישה. אבל הפעם אני מתקשר אליה מהדרך ואומר לה: ”’מאוד פשוט: גם אם קרה משהו לאחי, אל תגידי לי'’', והיא בוכה אבל אני סגרתי והתחלתי לרדת דרומה. הדבר שהיה לי חשוב עכשיו זה לרכז את הגדוד, אמרתי לכולם שניפגש באשדוד. אני בדרך והמג"ד מעדכן שיש שמות של הרוגים ופצועים רבים.
שמעתי על אחי באזור שתיים בצהריים, תוך כדי שאני מנסה לתפוס את כמה מהלוחמים שלי. הם לא עונים לי, כי מסתבר שהם היו כבר הרוגים. כשאני מבין את זה, אני חובר לפינוי גופות בצומת שובה, ותוך כדי אני פוגש שם לוחמים מפלוגה ג', הפלוגה של אחי, והם אומרים לי כמה שהם אהבו אותו. השלישה מגיעה מתיישבת לידי ואומרת 'תקשיב, אליאור, אחיך נהרג, ובוכה'".
ואתה, לא בוכה?
"אמרתי לה, 'הכל טוב, זה לא לעכשיו, תני לי כמה דקות'. הלכתי הצידה התפרקתי עם עצמי, שטפתי פנים, שתיתי מים, ואז הסמ"פ שלי שהציל חיים של 20 חיילים בתוך מיגונית, בא אליי לתמוך בי. הגופה פונתה לפני שהגעתי. אמרתי לעצמי שלא אגיד להורים. הם שומרים שבת, אני לא מתקשר. שיגיע צוות נפגעים ויספר להם. גדוד 13 זה הבית שלי, אנשים שלי צריכים אותי פה ואני עובד הכי טוב שאפשר עד שיודיעו להורים".
עובד על אוטומט
בינתיים אליאור עבד לאל הפסקה. השטח צריך אותו. הוא מפנה עוד פצועים והרוגים, פוגש עוד ועוד חבר'ה מהמחלקה של איתמר או מהגדוד, וב־18:30 כשיצאה השבת, ההורים מתקשרים אליו ושואלים אם הוא יודע מה קורה עם אחיו.
ומה אתה עונה להם?
"משקר. אומר להם שיש קרב על המוצב של איתמר ושלא יודעים מה קורה שם וברגע שאדע אעדכן. סגרתי ושוב אני הולך ומתפרק בצד, ויודע שאני צריך לחזור לתפקד. ההורים ידעו רק ביום שני, אחרי הגופה זוהתה. עד אז אני מתפקד כרגיל, אין לי מחליף ואני חייב להחזיק את הגדוד".
ומה קורה ביום שני?
"בשני בבוקר, 9 באוקטובר, אני מקבל שיחה מאבא שלי שמבקש שאבוא הביתה להיות איתו. ישר עניתי שאני בא. הגיעו אליהם רק אחרי שעה, אבל הוא כנראה הרגיש. מול החיילים החזקתי את עצמי. בבית המחסומים נעלמים'".
איך אתם עכשיו?
"הימים הראשונים היו קשים, אבל אנחנו משפחה חזקה, כולנו אנשי צבא, המדינה חשובה לנו וכולנו מבינים למה חשוב שנהיה פה עכשיו. אני חזרתי לגדוד ב־20 באוקטובר. ההורים ביקשו שלא אכנס לתוך עזה ואני מכבד את זה. יש קצין שעוזר לי, הוא נכנס, עושה מה שצריך, ואני מתכנן מבחוץ".
