ישראל בחרה באחת משתי האסטרטגיות האפשרויות במלחמה הנוכחית - לנסות ולפגוע ביכולת הצבאית של חמאס עד שהדבר יביא להתמוטטותו. אסטרטגיה שונה אפשרית הייתה "ייבוש" היכולת השלטונית של ממשלת עזה. זאת ניתן היה להשיג ע"י שיתוק האינטרנט, חסימה מוחלטת של הכנסת מזון, מים ודלק לעזה, ביתור הרצועה לשלושה חלקים ופגיעה שיטתית בכל מערכות השלטון האזרחיות.
לצערי בחרנו באפשרות הראשונה. אלא שגם אפשרות זו, שלכאורה מקובלת על האמריקאים, נתקלת בכתף קרה מצידם. ארה"ב אמנם תומכת לכאורה במטרה של מיטוט חמאס, אבל מגבילה אותנו בארבע אמירות: אל תהרגו אזרחים; אל תניעו הרבה אזרחים מבתיהם; אין לכם הרבה זמן להילחם; ו־תמשיכו לספק לעזה סיוע כלכלי גם תוך כדי לחימה.
הדרישה האמריקאית היא בלתי מוסרית היות והדרך היחידה לעגל את אותו מרובע דרישות היא להקריב הרבה יותר חיילים שלנו. האמריקאים אף פעם לא דרשו מעצמם דרישות דומות. הם מנסים לומר לנו "תילחמו כמו שאנחנו נלחמנו נגד דאעש במוסול שבעיראק". זו השוואה בלתי רלוונטית. דאעש היו חבורות של ארכי־פרחי שהסתובבו עם קלצ'ניקובים ברחובות. עזה לעומת זאת הינה היעד המבוצר ביותר בהיסטוריה של המלחמות, עם טכנולוגיה איראנית מתקדמת, עם כמויות אדירות של נשק ותחמושת, עם מאות ק"מ של מנהרות בלתי נגישות, עם אוכלוסייה התומכת בלהט במנהיג סינוואר ובאידיאולוגיה שלו, וממסד בינלאומי (אונר"א) שמחויב לסייע לממשלה בכול.
עם אמריקאים חייבים לדבר "אמריקאית" והדוגמה ההיסטורית שממחישה (חלקית) את הקורה בעזה היא הקרב של ארה"ב באביב 1945 לכיבוש האי אוקיאניה בקרבת יפן. היפנים נלחמו בעוז מתוך מנהרות ובונקרים תת־קרקעיים, הם השתמשו באוכלוסייה המקומית כמגן אנושי, ולכן כ־100 אלף אזרחים נהרגו באש האמריקאית. כשהסתיים הקרב אחרי שלושה חודשים, עם 50 אלף נפגעים אמריקאים, אמר נשיא ארה"ב טרומן: "עד כאן! לא אסכן יותר חיילים אמריקאים". ומכאן ועד להפלת פצצות אטום על הירושימה ונגסקי המרחק היה קצר.
הגישה האמריקאית היא בלתי מוסרית מעוד זווית: אנחנו רוצים ללחוץ את חמאס בכדי שיחזיר עוד חטופים, אבל האמריקאים מחייבים אותנו לספק לעזה מזון ודלק, וכך מקלים על חמאס להקשיח את עמדתו. במשתמע, האמריקאים אומרים לחמאס כך: אנחנו נדאג לאוכל, תרופות, גז לבישול ודלק לכל צורכיכם, ולכן תוכלו אתם להתמקד בלחימה נגד הישראלים ובהתעללות בחטופים ובבני משפחותיהם.
כיצד זה קורה? לכאורה העמדה האמריקאית מייצגת אינטרס שונה משלנו ובראשו דאגה, כי הן ידידי ארה"ב במזרח התיכון והן הקהל הפרוגרסיבי באמריקה כועסים על מה שנראה כמתן אישור אמריקאי לישראל להרוג פלסטינים רבים.
יש כנראה אמת בטיעון זה, אבל ישנם גם גורמים אחרים. הראשון שבהם הוא כאמור חוסר הבנה אמריקאית את המציאות של עזה, הן הפוליטית והן הצבאית. הסיבה השנייה הינה הכעס על ישראל, על מה שמעוללים לשיטתם נערי הגבעות לפלסטינים באיו"ש ועל חוסר ההתייחסות של הממסד הישראלי למרות פניות רבות. הסיבה השלישית הינה הסרבנות התמוהה של ראש הממשלה להציג איזשהו מתווה ליום שאחרי. הרי "היום שאחרי" הוא עוד ביצה שלא נולדה, אז מה הבעיה לומר את המשפט הבא: "ישראל תשמח לשתף פעולה עם כל גורם מתון, לרבות פלסטיני, ביצירת מציאות בטוחה לישראל". הסיבה הרביעית, הנסתרת מכולם אך גם המשמעותית ביותר, היא התיעוב העמוק שחש נשיא ארה"ב לנתניהו. כן, כמו שאמר הסנדק בסרט המפורסם: "הכל אישי".
החל מ־7 באוקטובר נוסף לסנטימנט התיעוב גם מרכיב נוסף - בוז. קשה מאוד לנהל משבר לאומי כה עמוק כאשר מידת ההערכה והאמון של נשיא ארה"ב כלפי המנהיגות הישראלית היא כפי שהיא.
