ככל שהימים עוברים – אנחנו צריכים להודות שיש לנו קבינט צולע, מקרטע, שכל המהלכים שלו היו צפויים ולא הכי מוצלחים. ישראל פעלה ופועלת בהתאם ל"אסטרטגיית הפטיש". זו אסטרטגיה רוסית שכבר נוסתה בצ'צ'ניה. הפצצות אדירות, קטלניות – שיוצרות הרבה הריסות אבל מעט מאוד תוצאות. ולא, ישראל לא שולטת בצפון הרצועה וגם לא בעיר עזה, אלא רק בחלק מצפון הרצועה. וישראל רחוקה משליטה בעיר המנהרות. רוב שטח הרצועה עדיין בשליטת ארגוני הטרור. הפסקת האש בקושי הסתיימה, וחמאס החל את שיגור הרקטות, ביום שישי בבוקר, לא מדרום הרצועה אלא מצפונה.
אל נא נשגה באשליות. אנחנו זקוקים להמון סבלנות. וגם לאורך נשימה. וגם לזמן. הרבה זמן. ספק אם יש לנו את כל אלה. הזמן עובר, ואולי לא רק עובר, אלא בעיקר אוזל. ועד עכשיו, כדאי להודות, ישראל לא השיגה הרבה. בוודאי לא מִפנה. ייתכן ש־5,000 מחבלי חמאס נהרגו. חלק מהמנהרות נחשפו ונוטרלו. אבל רק חלק. רובן עדיין בשליטת חמאס. כעשרה אחוז מבנייני עזה נהרסו. אולי יותר. ולא ברור שזה כשלעצמו הישג. אבל חמאס והג'יהאד חיים וקיימים. הם עדיין שליטי הרצועה. גם אם פה ושם שומעים ניצני התנגדויות וטענות נגד חמאס – לפעילי חמאס אין שום בעיה לכרות כמה ראשים ולתלות כמה אחרים, כדי לחסום קולות נוספים.
המלחמה התחילה עם התקפת הטרור הגדולה ביותר מאז פיגועי התופת בארה"ב. יותר מ־1,200 ישראלים נרצחו. אזור שלם בישראל הפך לגיא ההריגה. יישובים שלמים, בעיקר קיבוצים, הפכו לעיי חרבות. למעלה מ־100 אלף ישראלים חיים מחוץ לבית, וגם מי שביתו לא נהרס, לא מוכן לחיות שוב בצל מחבלי חמאס. מפלס האנטישמיות עלה. הכלכלה הישראלית ספגה מכה. וזו רק ההתחלה.
אנחנו שרויים במלחמה הארוכה ביותר מאז מלחמת השחרור. והסוף לא נראה באופק. השגת המטרות, ובעיקר עקירת חמאס וחיסול האִיומים מכיוון הרצועה – נראית רחוקה. מאוד רחוקה. אם במהלך שמונה שבועות, שבעה מתוכם במלחמה בעצימות מלאה, השיגה ישראל בין מעט למעט מאוד, היא זקוקה לעוד חודשים, ולא בודדים, כדי להגיע להישג קצת יותר רציני. למען הסר ספקות, פינוי של מיליון אזרחים מצפון הרצועה הוא כנראה כורח בל יגונה. אבל אסור להתבלבל. זה אמצעי. זו לא המטרה.
ועדיין לא אמרנו מילה על הצפון. תושבי היישובים שפונו לא מוכנים לחזור, משום שאין להם שום חשק לעבור את הטבח שעברו יישובי העוטף. והטיפול בחיזבאללה אפילו לא החל. הלחימה בצפון פגעה בעשרות מאנשי כוח רדואן. אלפים עדיין מוכנים לפקודה, בנוסף לעוד למעלה מ־20 אלף לוחמים אחרים של החיזבאללה. אז מתי בדיוק יתחיל משהו להשתנות? הרי המלאכה בדרום עוד רחוקה מסיום.
הדברים הללו לא נועדו לרפות. הם כן נועדו לומר שמשהו פגום לחלוטין באסטרטגיה הישראלית. אסטרגיית הפטיש לא עבדה מול הצ'צ'נים. ספק אם תעבוד מול חמאס. הרי שמענו כבר את אנתוני בלינקן, שמבהיר שלישראל אין חודשים כדי להשלים את המשימה. אז היא לא תושלם. ושמענו אתמול את עמנואל מקרון שטוען מכנס בדוחא ש"מיטוט חמאס בלתי אפשרי", ואם בכלל, זה ייקח להערכתו "עשר שנים". ועדיין לא דיברנו על מנהיגי בלגיה, קנדה וספרד, שדורשים הפסקת אש כמו אחרוני המפגינים. אז הלחץ הבינלאומי כבר כאן. אפשר כמובן להודיע על כך שאנחנו מצפצפים על העולם. ואנחנו יכולים להתעלם מהעובדה שמערכת הבחירות בארה"ב כבר מתחממת. ואנחנו יכולים לשגות בעוד הרבה אשליות. אבל כדאי להתעורר.
במלחמת צ'צ'ניה הראשונה ספגו הרוסים תבוסה קשה, למרות היתרון האדיר באיכות ובכמות, ולמרות שלא היה שום צורך להתמודד עם דעת קהל בינלאומית או עם ארגוני זכויות ומוסדות בינלאומיים. אסטרטגיית הפטיש נכשלה למרות ההרג ההמוני. ישראל היא לא רוסיה. הפעולות שלה הרבה יותר מדודות. בניגוד לחיילים הרוסים, שלא הבינו מה הם עושים שם, המוטיבציה של חיילי צה"ל בשמיים. זה חשוב. אבל זה לא מספיק.
גם לאחר שמונה שבועות מאז 7 באוקטובר, צריך לקוות שלקבינט יש אסטרטגיה שלוקחת בחשבון את שלל ההיבטים שחייבים להיות על השולחן. אפשר לכעוס וצריך לכעוס על מנהיגי ספרד וצרפת, אבל קבינט חכם היה אמור לקחת בחשבון שהדיבורים הללו יגיעו. והם יתרחבו. פעם ועוד פעם היינו עיוורים לעובדה שלחץ בינלאומי עוצר את הפעולה הקרקעית. איפה חברי הקבינט? אם הם לא יודעים – אז אנחנו בבעיה. ואם הם יודעים ומתעלמים – אז הבעיה הרבה יותר חמורה.
ישראל תנצח, משום שהיא עם הגב אל הקיר. היא תנצח, משום שהחיילים דורשים ניצחון. היא תנצח, משום שמעולם היא לא הייתה נחושה ומאוחדת יותר. אבל אנחנו רחוקים מניצחון. מאוד רחוקים. וכדי לנצח בזמן שיש לנו, ולא עוד עשר שנים, חברי הקבינט צריכים לשבור את הראש ולהבין שאסטרטגיית הפטיש לא עובדת. במאמרים קודמים עסקתי בדרכים לחיזוק הגיבוי הבינלאומי, כדי לחזק את הכוחות הלוחמים. אבל זה התפקיד של הקבינט והמטכ"ל לבצע חשיבה מחדש. יתכבדו נא ויתחילו לעשות מה שהם חייבים לעשות.