כשלשבי נחטפו ונגררו, הרחק מכאן, ומחומות ציון, נחלים של הדמעות זלגו. לא פעם אחת, עורבבו ביגון. ימי השבי הם קשים, שלוות חיים הם לא נותנים. בשלשלות, כמו עבדים, הם לא שרים שירים גבוהים!
בחושך, שם, הנפש נעלמה! קולות שירה שותקים, נעלמים. לא נבייש את טוהר השירה, זה לא בשביל אוזני הרשעים. שירי ציון הם קול התהילה, שירי הדרור, החופש ותקווה, בהם שרים וגם מהללים את מעשי הפלאים של אלוהים.
הכותב הוא סבא לארבעה נכדים שמגויסים בימים אלו. הקטע נכתב בעקבות סיפורה של אמילי הנד, שאביה סיפר אחרי ששוחררה מהשבי כי היא חוששת לדבר בקול.
