נסראללה גם צדק וגם טעה בנאום קורי העכביש שלו. הוא צדק כשקבע שיש חלק בחברה הישראלית שלמרות עוצמתו ושליטתו במשאבים רבים, חלש כקורי עכביש; הוא טעה משלא הבין שמדובר במיעוט לא מייצג, ושרוב מניינה של החברה אינו כזה. אם נמשיך את דימוי קורי העכביש ביחס למרבית החברה הישראלית, נקבל משמעות הפוכה מזו שאליה התכוון נסראללה: מן הידועות שיש קורי עכביש חזקים מפלדה, ושכמות גדולה שלהם יוצרת מחסום שאינו בר־הבקעה (היה מי שחישב שהם יכולים אף לבלום מטוס בואינג 747 בשיא תעופתו). אם כבר, זה התיאור הנכון ביחס למרבית החברה הישראלית: צפיפותה האנושית מייצרת פלדה.
טעות נסראללה מובנת. מי שלומד את החברה הישראלית מבחוץ נחשף רק לאליטות שמנהיגות אותה, ומקבל רושם של חברת שפע מפונקת שכל מאווייה מכוונים לרכישת עוד קצת שקט לטובת מה שמכונה במערב "איכות חיים", קרי: יתרונות חומריים. אכן, הרצון לשקט - שיאפשר את המשך השיטה ואת ההנאה מפירותיה - הופך גם את אלה מקרב המרכיבים את האליטות שאינם חלולים - לפריכים: נעדרי רצון וכוח להתמודד עם לחצים מבית ומחוץ. אלא שכאמור, קבוצות כוח אלו שמרכיבות את התכסית אינן מייצגות באמת את תבליט החברה על כל עומקיה.
תגובת רוב החברה הישראלית לאירועי 7 באוקטובר חשפה חברה מגובשת ומגויסת, שחבריה מוכנים להקריב את עצמם לטובת אינטרסים לאומיים ולהגנת חיי מי שהם רואים כאחיהם. חברה שלמרות רגישותה הרבה לאובדן חיי אדם (כפי שאיבחן בצדק נסראללה), יש בה הכוחות לעמוד במאבק דמים ארוך. חברה שאינה קלה להכנעה.
פער זה בין ההנהגות לעם אינו חדש. הוא החל להיווצר אחרי מלחמת ששת הימים, כשהצמיחה הכלכלית המואצת הביאה לתחילת התנתקות האליטות משאר החברה. ביטוי מבהיל לכך התקבל במלחמת יום הכיפורים כשמשה דיין, נסיך העל של האליטות, מיהר להצהיר ש"הולך לנו הבית השלישי" בשעה שהלוחמים ה"פשוטים" השליכו נפשם מנגד והביאו לניצחון. מאז הפער הלך והתרחב. התרחבות זו הביאה אפילו את יצחק רבין, אחרון ראשי הממשלה הלא־חלולים והלא־פריכים שלנו, לסבור אחרי מלחמת המפרץ שהחברה הישראלית עייפה ממלחמות ולא תוכל לחיות עוד על חרבה (ולכן חייבים לקדם שלום). טעותו - הזהה לזו של נסראללה - נבעה מאותה נקודת מבט. שניהם הביטו על האליטות והסיקו שהחברה הישראלית מפוערת ומפולגת במידה כזו שלא תוכל לייצר את הגיבוש ההכרחי למאבק ארוך. האליטות אכן אופיינו כבר אז באינדיבידואליזם ובפלגנות (שמטבעם נובעים זה מזה), אלא שכאמור, זה לא ייצג את רוב העם. את רבין זה הוביל לאוסלו; את נסראללה לבינת ג'בייל.
פריכוּת ההנהגות הביאה אותן פעמים רבות להקריב את הטווח הארוך לטובת שקט בזה הקצר. המכה הנוראה שספגנו בשמחת תורה חשפה בנוסף לחוזק החברתי גם את הסכנות הטמונות בתודעת כזב זו. היא גם גילתה את פוטנציאל ההנהגה המרשים שקיים בקרבנו, זה שלא נבנה על הון ויח"צנים אלא על קווי אופי, תפיסות עולם ומעשים. במידה רבה היא השיבה את כולנו לתש"ח. עלינו לדאוג כעת שגם ההנהגות שלנו ישובו למודל בן גוריון שהבהיר עם קום המדינה ש”אל נשלה את נפשנו, שדרכנו תהיה סוגה בשושנים. דרך קוצים לפנינו. והיא לא קצרה ולא קלה. נכונו לנו ימי מסה קשים ומסוכנים” ודווקא משום כך הביא את כולנו במהירות מדהימה לקטוף שושנים. הנהגות מהסוג שלא יאפשרו עוד לאיש לטעות בנו ולנסות אותנו. גם לא לאיש חכם כנסראללה.
