על שואה ותקומה: בצדק נאמר שהתנהגות המחבלים הברברים בשמחת תורה הייתה נאצית באופייה והזכירה מחזות אימה מימי השואה. אך החקלאות והמפעלים ממשיכים, ובבארי, למשל, בית הדפוס פועל. כבר שבו צעירים לבתיהם והחיטה נזרעה שוב, והעגבניות צומחות במושב אוהד (קטפנו קצת לתת יד). כמות שאמרה בתנו הדסי מן הגולן, שואה ותקומה. אלה מילים גדולות, שיסודן בשנות ה־40 למאה הקודמת, אך אי־אפשר שלא לבטא אותן גם כיום, והן רלוונטיות.
על פדויי שבי ועוד: הלב נכמר למראה השבים מן התופת, ילדות וילדים, צעירים וקשישים, שהיו – כדברי משורר התהילים – "יושבי חושך וצלמוות, אסירי עוני וברזל". לוין קיפניס בשירו "המעפילים" כתב: "אל ראש ההר, אל ראש ההר, הדרך מי יחסום לפדויי שבי? מעבר הר הן זה מכבר רומזת לנו ארץ צבי... אחים עלו, אחים עלו, לב מי יירך ייחת מאבן נגף". הכנסת חרשה בגינם תלם חדש בחוק תשלומים לפדויי שבי, שנועד מעיקרו לחיילים, והוסיפה – כמתחייב עתה – את החטופים, שאנו מתפללים לשוב כולם. על כך תבורך. יש ויהיו עוד נושאים הראויים לטיפול. להבדיל, חזקה על האוניברסיטאות שייתנו דעתן לסטודנטיות ולסטודנטים שחזרו מחו"ל למלחמה והפסידו גם שנת לימודים, למשל סמ"ר יאיר ג'קסון מגולני, סטודנט לרפואה בצ'כיה, כך שיתקבלו ללימודים בארץ אם ירצו, כמו שנעשה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
על הכספים הקואליציוניים: המחלוקת שפרצה עתה, לצד הנופך הפוליטי המוכר והעצוב בימים הקוראים לאחדות, מאירה זרקור לעבר נושא שמכבר ראוי היה לו לעבור מן העולם, כמנוגד לסדר ממלכתי תקין והגון. כפי ששמם מעיד עליהם לעומקו, בניחוח לא טוב, כספים אלה מחולקים מחוץ לבסיס התקציב – כלומר, התקציב ה"רגיל" – בהטבות מסוגים שונים לפי הסכמות בין השותפים הקואליציוניים. בחלקן הן נושאים שהיו במהותם ראויים להיכלל בתקציב הרגיל ובחלקם לא. לאוצר הדבר נוח ככלל, כי בסיס התקציב אינו מתרחב והדברים אינם מתקבעים "לדורות". למחלקי עוגת הכספים כמובן זו נחת פוליטית מעולה. אולי הביקורת הנשמעת בעקבי המלחמה יכולה להיות זרז ל"עשיית סדר", לשינוי מבורך ולטובת המדינה, בפועל ולא רק בדיבורים. מתבקש, גם בשכל הישר של האזרח החפץ בממשל תקין, ביטול הכספים הקואליציוניים בעתיד והכנסת נושאים לפי מדיניות הממשלה ושאין בהם דופי משפטי לבסיס התקציב כדת וכדין. אבל התנאי הראוי הוא הסדרתם באופן הממלכתי (מקוה שזו אינה מילה גסה) וההוגן. בדרך זו לא יכלול התקציב את החטוטרת בעלת הניחוח הבעייתי של הכספים הקואליציוניים, ויבוא שלום לעפרם. הצרכים האמיתיים – החוקיים, ולא "כשר אבל..." לא ייפגעו, ואדרבה.
על ראיית הנולד: אריה זהר שירת 46 שנים במזכירות הממשלה (2017-1971), סיים כממלא מקום מזכיר הממשלה וזכיתי שהיה סגני. את לקחיו המאלפים סיכם בספרו "בסוף נשאר הפרוטוקול – על עבודת הממשלה ומזכירות הממשלה" (2018). בהוראה באוניברסיטה העברית על הממשק בין המשפט לממשל אני עושה שימוש בספר. בימים אלה שבתי וקראתי את אחרית הדבר; ראיית הנולד נזרקה בו. תהליכים לא חיוביים, העוברים על מדינת ישראל, מתוארים בדייקנות והם נתחזקו בחמש השנים ומחצית השנה שלאחר הופעת הספר. לצד ההישגים, שירטט את תמונת הסכנות השונות שלפתחנו, ויקצר המצע. בין היתר עמד על הכישלון לכונן משילות יציבה ולמסד חוקה, ובוודאי חוק יסוד: החקיקה הנחוץ כל כך לעיצוב המשילות; ולעומת זאת, כיצד בחרו נבחרים להשתלח בבית המשפט העליון ובמשפטנים, תחת "להכיר למשפטנים תודה על פועלם, למניעת כשלים, למיגור השחיתות, לשמירה על נורמות ולביצור שלטון החוק", כדבריו.
האם תהא המלחמה שנכפתה עלינו עתה פתח להפיכת המגמה לכיוון חיובי? בנושאים לאומיים יש בתוכנו ויכוחים מרים, למשל בשאלת הפתרון לסכסוך עם הפלסטינים. אך במלחמתנו – ובאחדותנו היום אחרי הטבח בנו ללא כל פרובוקציה – נזכור את שירו של אלתרמן "אז אמר השטן", שבו מזהיר המשורר מפני "אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק". זכור את אשר עשה לך חמאס־עמלק, לא תשכח.
בפרוס חג החנוכה גם נזכור את נס ימי החשמונאים, אבל אף את השנאות הפנימיות שהמיטו קץ על ממלכתם, וניתן כתף לשימור הפיקדון ההיסטורי הנפלא, מדינת ישראל.
