נסיבות הריגתו של יובל קסטלמן בירושלים הן מימושה של טרגדיה קלאסית שבסופה שפיכת דם נקיים. המציאות זימנה לנו עוד סיפור שיש לספרו יחד עם סיפורי השבועה הפזיזה של יפתח הגלעדי, המלט הדוקר בטעות את פולוניוס מבעד לווילון בתאוות נקם, אדיפוס הנענש על חטאי אביו בהריגת האב ובגילוי עריות. הגורל רודף את החוטאים עד דור אחרון והעונש משיג אותם בהפתעה, מדקלמת המקהלה.
החטא הראשוני, זה שעליו נענשנו במותו המחריד של אזרח גיבור ויפה נפש, הוא הגישה המקילה לרצח שבויים ולנקמה חסרת הבחנה. הדילמות הקשורות לנושא הזה הרי ליוו את חינוכו של כל חייל בצבא ושל כל תלמיד במערכת החינוך הישראלית מאז המרד הערבי, ובמיוחד מאז מלחמת השחרור: ברכת יעקב לשמעון וללוי, "על זאת" של אלתרמן, "השבוי" של ס. יזהר; על אלה גדלנו. את עקרונות היסוד למד יובל קסטלמן בבית ספר, בטירונות מג"ב ובפקולטה למשפטים, והוא נהרג כשהם הופרו.
ערכים יהודיים והומניים הם נר לרגליו של צה"ל, כך שיננו באינספור שיעורים, סדנאות וטקסים. איננו מוציא להורג ללא משפט אויב או פושע שהרימו את ידיהם ונכנעו. כשקרו מקרים כאלה, והם אמנם קרו בכל המלחמות, הצמרת המדינית, הביטחונית והרוחנית גינתה ותבעה ענישה של המבצעים. הרבנים יצחק הרצוג, משה עמיאל, שלמה גורן, אהרן ליכטנשטיין ועוד הוסיפו לכך חיזוק הלכתי, והמנהיגים הפוליטיים ברל כצנלסון, דוד בן־גוריון ואחרים לא חששו להביע עמדה ערכית ברורה.
גדר הספק הייתה תמיד קביעת קו הגבול המדויק של מידת הסיכון שראוי שהלוחמים ייטלו על עצמם כדי לוודא שלא פגעו בחפים מפשע, אך העיקרון היה ברור וחד: הדבר היחיד המצדיק הריגת אדם שהרים את ידיו הוא סכנה ריאלית הנשקפת ממנו.
אולי המפנה לרעה אירע כשעברנו לדבר על דיני העונשין ודיני המלחמה במקום על מוסר הלחימה. לשיח המשפטי יש לפעמים ערך אקספרסיבי שלילי: תכסיסנות רטורית וקפדנות ראייתית עלולים למסד חוסר כנות. מרוב עיסוק בשאלה מה ניתן להוכיח מעבר לספק סביר, אנו עלולים לשכוח את ערכי היסוד, את ההבחנה בין טוב לרע. תירוץ אפשרי שלא הופרך נדמה בטעות כהצדקה, או אפילו כהמלצה להתנהגות. החיילים מפטירים בקלות, מצוות אנשים מלומדה, ש"חשו בסכנת חיים" וכי הם אינם נושאים באחריות, אלא במידה שהיו נושאים בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימו אותו. האהדה הטבעית שיש לנו כלפיהם והתיעוב המוסרי שיש לנו כלפי פושעים ואויבים מביאים אותנו לפעמים לקבל את דבריהם בקריצת עין, להתאמץ ולדחוק את חומר הראיות למסגרת הפוטרת אותם מאחריות חוקית. החייל נסער ונאלץ להגיב במהירות, ועל כן לא מן הנמנע שחש בסכנה, בניגוד למה שסביר היה לחוש על פי הנתונים האובייקטיביים של האירוע - זהו תרחיש אפשרי, בעיקר כאשר יש לנו רצון עז לראות אותו ככזה.
את השאלה המשפטית יש להשאיר לחקירה ובחינה מדוקדקת של הראיות. גם הן מקדמות ערכים חברתיים חשובים. אבל אסור שהשאלה הזאת תמנע מאיתנו תפיסת מציאות בהירה: סרטון הריגתו של יובל קסטלמן נראה על פניו כהוצאה להורג ללא משפט, והטעות בזיהוי רק ממחישה את התביעה המוסרית להכליל את נורמות ההתנהגות שלנו וליישבן עם אלו שהיינו רוצים להחיל על כל בני האדם.
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס
