כותבת לך בת 61 מצולקת מלידה, השואלת שוב בחסרונך. עד כה השבת ריקם לכל כתביי, עד שהתשת אותי בסוף. הרדמת. והרי אזרחיות מן השורה לא יכולות להקדיש את כל חייהן להצילך. יש לנו גם חיים פרטיים, את יודעת. אסונות פרטיים. בעלי מת לפני חמש וחצי שנים. סרטן. מוות של מפונקים, נקרא לזה עכשיו.
אבל הנה שאירגנת לי אבל לאומי, אזרחים ואזרחיות שהפסקת לספור, נרצחו בסיטונות. והניצולים מתענים תחת ידך. וברור לך שאני הולכת כעת בדרכך ומפרידה, כן? מפרידה בין העם תאב־החיים שלך, גם זה המוסת, לבינך, הנפולת שאת, על ראשינו, בתוכנו, גיס חמישי.
כשהייתי קטנה, מדינה, ואבי העקוד ישב מדי ערב על מיטתי לספר לי שואה, נשבעתי שאגדל להצילו. גם את אנה פרנק חלמתי להציל, ואת יאנוש קורצ'אק, על כל יתומיו. כי הרי "לעולם לא עוד", כי "נזכור ולא נשכח". אחר כך הבנתי, שאת היא זו שזקוקה להצלה. שורדת פצועה, מפלגת, מפלה. מדינה עם שיגעון גדלות וחרדה קיומית, שקהתה והלכה לחיי אדם. לרווחתם. שהחליפה שלטון רקוב אחד באחר, שהתעלה־התגדל־והתקדש.
ככה שלשאול, היכן היה האלוהים ב־7 באוקטובר, זה לעשות לשתינו חיים קלים. זה לחטוף גם את האמת. אני יודעת איפה היית את — מראש עד זנב בחרת שלא להיות. ובשנה האחרונה, הו בשנה האחרונה...
אומר לך כך: רודנים שבדרך, ינוקות רודנים, מושכים רודנים על־מלא. שורפי בתים ושדות ותינוק מושכים שורפי בתים ושדות ועם, על מלא־מלא. בוזזים מושכים בוזזים, מושחתים מושחתים, קיצונים קיצונים, מפקירים מפקירים... שאמשיך או שאסכם? ברברים מושכים ברברים, מדינה. ככה זה, מגנט. חוק טבע שצרוף בלב שאטמת, בתבונה שייתרת, בנביאים שאינך קוראת, או קוראת לתועלתך.
ואם תגידי, אבל יש הבדלים: בחינוך, במידות, אם תגידי ביאליק וקהלת ומוסר — סליחה, אבל אני צוחקת כעת רק כשחוזרות החטופות בשר ודם. אני חייבת לשמור על כוחותיי שעוד נותרו לי מפנייך מדינה, מממשלתך.
אבל הנה חסרוני: יותר מדי שנים של חיים בסדרה נטפליקסית רעה במיוחד: מזוודות הכופר של קוסם "חמאס המורתע", גלונים של שמפניה ורודה, שיקוצים משפטיים, מעללי בן יורש.
התשת אותי. אני שסירבתי, ועדיין, להתקרבן כדור שני. אני שהתביישתי, ועדיין, בעוולות שנעשו בפלסטינים בשמי. אני, שגם בהפגנות, התהלכתי עם סיפורייך, שאפשר ילדים מרטיבים בממ"ד, ואפשר בלוני תבערה בשדות, והתעלמתי מכוונות השמד של הנערים שהורעלו מעבר לגדר. אני, שנתתי לזה יד והסתרתי פנים. לא אלוהים, אני. בביתי. בביתך.
לאלוהים שלי הפרטי, כפי שאלוהים צריך להיות, אני נושאת עכשיו תפילה, שלא תחזרי מהשבי מדינה, אלא אם תיוולדי מחדש לאמא חוקה ולאבא אחריות, ותהיי שקופה כאוויר. ולא כי נחטפת שוב, אלא מפני שתהיי חמצן לכולם. ושמאותו רגע של גאולה עצמית, גאולה כלל־אזרחית, לעולם לא נהיה עוד אצולה לאומית, דור שני לדור ראשון כחול־לבן, גיבורים בעל כורחם, מושאים חדשים של "יזכור", פס בכי של דור.
ובהגיע יומנו להתאבל, מדינה, נהיה אבל פרטי של אדם־משפחה־אהבה פרטיים של בני כל גזע ומין ולאום. ולא, לא נשאיר אחרינו משנה סדורה עד עיוורון, מורשת קרב רעננה, טביעות אצבעות, דיבור סרק וסרה, נעליים מדי גדולות, נהיה אנחנו־אנחנו ותו לא, אנחנו הלומדים לחיות. •
הטקסט יעלה כחלק מאירועים ספרותיים 'ברוח הזמן — המילה הכתובה בצל מלחמה', שיתקיימו בבית אריאלה כל ערב בימים א־ה (14-10.12)
