כשחמאס מוציא סרטון כלשהו, בערוצי הטלוויזיה אוהבים להתלהב מכך שהם לא ישתפו אותו עם הצופים (ושולחים אותם, בעצם, לטלגרם). אבל נראה שבמקרים אחרים לסרטוני זוועות יש חוקים אחרים ודווקא אפשר להראות אותם שוב ושוב, בלופ אין־סופי, בלי הפסקה ובלי אזהרה.
כך היה למשל בראיון של גלי עידן ב"חדשות הבוקר" של ערוץ 12. מחבלי חמאס תיעדו בשידור חי את מעשיהם ב־7 באוקטובר בביתה, בעלה נחטף והבת שלה נרצחה. הראיון עצמו עם ניב רסקין נעשה ברגישות, אך התמונות מאותו יום ארור הופיעו בלי הפסקה על המסך. לא ברור בשביל מה זה טוב ואת מי זה משרת, כי התיעוד עצמו כבר לא חדש. איפה הראיון הזה ואיפה הראיון הרגיש שערכה לוסי אהריש עם גלי עידן בתחילת המלחמה ברשת 13. בעוד אצל אהריש נתנו למשפחת עידן פשוט לספר את הסיפור הקשה שלה וחיבקו אותה, בקשת 12 פשוט פעלו על אוטומט. יש לנו סרטון שקשור לכתבה? בואו נראה אותו כמה פעמים שאנחנו יכולים.
אבל ערוץ 12 לא לבד, גם בתאגיד השידור הציבורי עשו דבר דומה. בתוכנית הצהריים שודר ראיון עם נגה קסטלמן, אחותו של יובל קסטלמן ז"ל. בעוד נגה מספרת את הסיפור קורע הלב של אחיה, התיעוד מהפיגוע בירושלים מהשבוע שעבר הוצג בלופים. המחבלים יוצאים מהמכונית ויורים לכל עבר לצד נגה, שמבקשת צדק עבור אחיה הגיבור. גם בכאן 11 הדרמה של הראיון עצמו לא מספיקה, הם מרגישים חובה ללוות אותה בתמונות הקשות. רצוי את אותו סרטון, כדי שחס וחלילה לא יהיה צופה שיפספס את התיעוד הדרמטי. האכזבה מכאן 11 היא גדולה יותר, זה אמור להיות גוף שידור יותר מאופק שלא קופץ על כל סרטון. אבל הראיון הקטנטן הזה ממחיש שגם השידור הציבורי לא בוחל באמצעים ושוב לא מצליח לבדל את עצמו מערוצים אחרים. יש מספיק חוסר רגישות לכולם.
בפעם הבאה שחמאס יפרסם סרטון כזה או אחר (אפילו כזה שאפשר לדווח עליו ביבשושיות), אפשר יהיה לדלג על הציקצוקים והדיונים הארוכים על "טרור פסיכולוגי". הרי ככל שאומרים יותר פעמים בשידור את צמד המילים "טרור פסיכולוגי", כך עולה החשק לפתוח את הטלגרם ולראות במה מדובר. ושנית, נשתדל לזכור כי בשאר הזמן לא בדיוק חוסכים מאיתנו סרטונים קשים, להפך. זה שהם אולי טיפה יותר מטושטשים וקצת קשה יותר לזהות בצפייה אחת מה קורה בהם, לא אומר שהם פחות מזעזעים ופחות משחיתים את הנפש.
בקטנה
הסרט "זמנכם עבר" (נטפליקס) של ביל בר אמור להיות קומדיה על אבהות מאוחרת. בפועל, כמו בסטנדאפ של ביל בר, זאת לא באמת רק קומדיה. זה יותר כמו הרהור ארוך על ההחלטה להביא ילדים לעולם ועל מה זה באמת דורש ממך. על אף שהוא מוגדר כסרט קומי, ויש בו רגעים מצחיקים, היה נכון יותר להגדיר אותו כדרמה, אפילו דרמה די מרגשת על אדם שבגיל 50 מחפש את עצמו ולא ממש בטוח בשום דבר שהוא עושה. כהרגלו, ביל בר מנסה ממש לאתגר את הקהל שלו. לפעמים זה אפילו מצליח לו.
