אני מעיזה לגעת בימים הללו בכאב, במצוקה ובאבל, ולהרגיש כווייה עזה בידי.
כל איבר מאיברי גופי מתחלחל נוכח מעשי הטבח הנורא. ידיי מקישות במקלדת בעוצמת הזעקה והאותיות דוקרות לי כקוצים בקצות אצבעותיי.
המילים התפלות וחסרות הטעם נמחקות ונכתבות מחדש שוב ושוב, ואינן מצליחות לקדד את מחשבותי ומצוקתי. הן מתרוצצות אנה ואנה במוחי הזועק.
דאגה לילדיי, נכדיי, חונקת אותי ויושבת בגרוני. תפילות, בקשות ותחינות זורמות לי למקלדת, ממלאות עמודים שלמים, החוזרים לעיתים על עצמם.
אני זועקת במילים. האותיות מתכנסות מאליהן ונוצר מחזור תפילות כבימים הנוראים.
שברי פיוטים, חלקי פסוקים מהמקורות מתנתקים ממקומם ויוצרים מקהלת שירה אדירה שטרם נשמעה.
