מאז שהיה אחד הראשונים להגיע להר מירון כדי לטפל כחובש בנפגעי האסון שאירע בהילולת רשב"י ב־2021, חייו של נתנאל כנפו הם לא אותם חיים.
כנפו בן 35, נשוי ואב לחמישה ילדים. את ההודעה על השישי שבדרך הוא קיבל בזמן שהיה ברצועת עזה. הוא בוגר ישיבה גבוהה בשילה שהתגייס לצה"ל בתור טכנאי צוללות, אולם בשירות המילואים ביקש להגדיל את תרומתו ולסייע בלחימה. הוא החליט לעבור קורס ולהפוך לרב צבאי, וכך הגיע לגדוד 51 של גולני. במילואים יש לכנפו שני כובעים: רב הגדוד וגם חובש קרבי.
במלחמה הזאת ממלא כנפו תפקיד נוסף, לא רשמי, הנוגע לתמיכה רגשית ללוחמים שלצידו. "חיילים באים אליי ושופכים בפניי את כל מה שהם מרגישים. דרך השיחות שאני עושה איתם, אני גם מטפל בטראומה שלי. הפצע שלי עדיין פתוח מאז מה שקרה במירון. בשנתיים וחצי האחרונות חיפשתי מישהו שיציל את החיים שלי והיה לי קשה נורא. עכשיו החיים שלי הם להציל חיים של אחרים, רפואית ונפשית".
הקושי הנפשי של כנפו נולד כאמור באסון מירון, שם נספו 45 אנשים ונפצעו יותר מ-100. כנפו נתן את הטיפול הראשוני לנפגעים, ומאז הוא מתקשה להשתחרר מהמראות הקשים, אף על פי שמאחוריו ניסיון של למעלה מעשור בהתנדבות במד"א.
"יש לי נכות מאז אסון מירון. ניסיתי להשתקם תעסוקתית ופשוט לא הצלחתי. איבדתי את היכולת התעסוקתית, אני רוצה לחזור לעבוד ולא מצליח", הוא משתף. "רק מהמחשבה לצאת לעבודה אני נכנס להתקפי חרדה. אבל ברגע שאני לובש מדים, המוגבלות הנפשית שלי בעבודה פשוט נעלמת. ברגע שאני שם מדים אני נכנס לאוטוסטרדה של עשייה בלתי נתפסת ואני פתאום בסדר".
כנפו מתפקד בימים אלה כלוחם לכל דבר ועניין, ובמהלך המלחמה הוא נכנס לרצועת עזה ויצא ממנה לסירוגין, עם חבריו לנשק. "כן, התמונות מייצרות לי פלאשבקים, אבל מאחר שאני מטפל בעצמי מאז האסון יש לי הרבה כלים להתמודד עם זה, אני מגיע מוכן ומנתק את עצמי מהסיטואציה. אני מתעל את הכוחות שאני אוגר כדי לעזור לאחרים. יצא שאני סוג של קב"ן. זה לא חייל או שניים, מדובר בעשרות חיילים".
ומה עם הבית הפרטי שלך, שמחכים לך בו אישה הרה וחמישה ילדים – איך אתה מצליח לדאוג גם להם?
"אין לי הרבה הסברים איך. לפני כמה חודשים הייתי בהופעה של חנן בן ארי. אנחנו מכירים מפעם, היינו מתנדבים יחד עוד בצעירותנו. הוא זיהה אותי בקהל ודיבר על העשייה שלנו בעבר וכמה שהנשמה שלי 'נתפסה' באסון מירון. אז הבנתי למה בכלל אני עושה את הכול. זה נתן לי 'בום' לחזה שהזכיר לי קצת את כל מה שהיה אחורה, מה מניע אותי לכל הדברים האלה. ככה חונכתי מהבית, להשתדל לעשות. תמיד לעשות טוב, להעביר את זה הלאה, להרבות אהבה וחיבור בינינו כל הזמן.
"קיבלתי תובנה מהי המלחמה הזאת, חרבות ברזל – זו מלחמת רוח. בסוף אנחנו בכלי הלחימה, ימים על גבי ימים, אנשים מעולמות שונים לגמרי – המציאות ממש מכריחה אותנו ללמוד לחיות ביחד", הוא מסכם. "הלוואי שנצליח לקחת את הרגעים האלה ולהמשיך איתם החוצה".
