הייתי אז עורך השירה של 'עם עובד', קיבלתי לידי הרבה כתבי יד, של חזי לסקלי, מאיר ויזלטיר, אריה סיון ואחרים, כל אחת ואחד עם המצוינות שלו ושלה. התחלתי לקרוא את השיר הראשון במה שבחרתי אחר כך לפתוח את הקובץ הראשון שלה, 'וירח נוטף שגעון': "אני אמירה בת. סלימה..." קודם כל תעודת זהות. קראתי את כל השירים — לא זוכר שקראתי הרבה שירה בתדר גבוה כזה — והתחשמלתי. זה לא היה דומה לשום דבר בשירה שהכרתי. גם היום, אחרי שערכתי את מרבית ספרי השירה שלה, כשאני מנסה למצוא את מקומה במסורת השירה העברית, אני מתקשה. לא רואה מניין היא ממשיכה. בוודאי אז, לאן היא הולכת משם. מניין הבקיעה? לא כמו דליה רביקוביץ, אחרי לאה גולדברג, ולא מיונה וולך. קרובה מעט לדליה רביקוביץ, ללא הרליגיוזיות שלה.
בסך הכל ערכתי שבעה מכל ספריה. האחרון, לפני שנתיים. וכל אותו הזמן הרבה הירהרתי מדוע משוררת בדרגתה לא התקבלה בקאנון. תמיד נותרה בחוץ, מוערכת, אבל לא כל כך מובנת. אני חושב שאמירה הופיעה שלא בזמן הנכון. הפאתוס המבורך שקיים בכל שירתה הוגלה מהשירה העברית מאז אורי צבי גרינברג. דור משוררי שנות ה־50 ואילך הדיר אותו כטרפה במטבח כשר. אין אצלה האירוניה של זך, ולא הסרקזם השנון של אבידן. לא נמצא מקום לשירה עם חשיפה רגשית נקייה מאמצעי ביטחון של האירוניה והסרקזם השנון.
יש קוראות וקוראים שנבהלים מהפרץ הרגשי בכל שיר שלה, שכאמור, מגיע ללא אמצעי בטיחות. החשיפה של נימי הדם הכואבים מבהילה אותם, כי היא משקפת ומעוררת פחד קיומי רדום, אצל כל אחת ואחד מאיתנו. אמירה הייתה משוררת 24/7, מין פרץ שירי שלא נח אפילו בשבת, כמו הסמבטיון. מין סלפי של התודעה הגועשת שלה. המעבר ברובד הלשוני של שפת השיר — מלשון גבוהה ללשון דיבור, מהפך שהתחולל בשנות ה־50 עם עמיחי, זך, אבידן, וכך מאז — לא הגיע אל אמירה. היא לא התאמצה לכתוב ברובד לשוני מסוים. מעורה בכל מכמני העברית לדורותיה — מהמקראית, ללשון חז"ל, לשון הפיוטים, ועד ללשון הדיבור היומיומי. בים הגדול של העברית היא שחתה כאלופה אולימפית. הכל אותו הים, הכל משמש אותה ללא סיווג של גבוהה או נמוכה. כך על פי התחושה בלבד.
המוצא שלה כילידת עיראק חשוב לה מאוד, ממש כמו שהיה חשוב לדבר בחי"ת ובעי"ן מודגשות. בהרבה שירים היא כותבת על הילדות, על טיול עם אביה בצד נהר החידקל, על אנשים שחולקים כבוד לאביה שהיה כנראה בעל משרה נכבדה, על ביתה הגדול והעשיר, עד שנחתה מכל אלה באוהל בחול המעברה. וחשוב לציין, שזה לא מסופר בכעס, בתסכול, אלא במין פתיעה כזאת, על המעבר הקיצוני הזה מעושר עירוני, לחיים באוהל בוצי, אבל גם לחיים בנופי הטבע של עמק יזרעאל, זה שהיא מתארת באהבה, על השדות עם הפרחים והיא עצמה, הילדה רצה בתוכם. אמירה מעולם לא התכחשה למוצאה והייתה גאה בו. הייתה בה התנגדות לכל תיוג שלה, ובטח לתיוג כמעט אוטומטי — כמשוררת מזרחית, כמי שמייצגת איזה מגזר שהוא אינו רק אמירה עצמה. הרי לא יעלה על הדעת, למשל, לתייג את יצירתו של משורר ממוצא פולני, כשירה אשכנזית.
כאמור, אמירה תמיד חשה לא מובנת, ולא ידעה איך לנהוג עם תחושת התסכול. אז, כמשוררת בכל רמ"חיה, כתבה על כך שיר, שאולי יסייע:
וְעַד מָה רָצִיתִי לְבָאֵר לְךָ עוֹד
מָה תֹּאמַר כָּל אוֹת
הֲרֵי אַתָּה וַדָּאִי מֵבִין אֶת דֶּרֶךְ הַצְּבָעִים
אֶת מוּפָז, אֶת אוֹר הַכְלוֹרוֹפִיל
אֶת כְּאֵב וְאוֹר נִצְרָךְ וְאוֹר הַדֶּרֶךְ
וְאוֹר הַקֶּשֶׁת בַּגְּשָׁמִים
בּוֹקַעַת שׁוּב לְהִתְעַבֵּר בְּמַטַּף שֶׁמֶשׁ גַּח פִּתְאוֹם
מַהוּת שֶׁל גַּעְגּוּעִים
אֶת אוֹר עֵינֵי כְּלָבִים
זוֹרְחִים בַּחֲשֵׁכָה נֶאֱמָנוּת לְרִבּוֹנָם
אֶת צֵל הַחֹשֶׁךְ הַגּוֹבֵר מוּטָל שָׁהוּי בִּזְמַן דָּהוּי,
אֵיךְ הַשָּׁחֹר מִן הַקְּרִינָה יָפִיץ לֵילוֹ
וְאֵיךְ לָבָן מִן הַחִצִּים כְּסוּת אוֹרוֹ
וְאֵיךְ לָבָן מִן הַחִצִּים כְּסוּת אוֹרוֹ
וְאֵיךְ הַכֹּל שָׁקוּף מֵרֹב כְּאֵב.
