אלה ימים של כאב. ימים של אבל. ימים של יגון. עוד שם ועוד אחד. גיבורים, חלקם עדיין אלמונים, שבמותם ציוו לנו את החיים. הם צעירים רגילים. אחרים כמותם מהלכים בינותינו. הם הגיעו מיישובים רחוקים, ממרכז הארץ, מקיבוצים, מיישובי דרוזים ומהתנחלויות. לא ידענו שהם כאלה. לא חשבנו שההוא שהתחצף פעם לאביו, או אחד שרב עם אחותו, או אחר שלא עשה שיעורי בית והדאיג את המורה – הוא אותו צעיר, ועוד צעיר, שרצו אלי קרב. והיה צורך ברגעים של סכנה כדי לחשוף את הגבורה. למעלה מארבע מאות חיילות וחיילים נהרגו במלחמה הארורה הזאת. רובם במהלך קרבות קשים.
אתמול ליוויתי את בני לבקו"ם. הוא יתחיל היום את הטירונות לקראת השירות הקרבי שכל כך רצה להגיע אליו. היו שם הרבה הורים והרבה קרובי משפחה והרבה דמעות. ראיתי את הצעירים שמתגייסים בגיל ובחדווה ועם מוטיבציה בשמיים. הם שומעים על אלה שנפלו, והרצון שלהם רק עולה. עליהם אפשר לסמוך. אלה שבוגרים מהם בשנה, בשנתיים, בעשור או בשניים, הוכיחו שגם באין הנהגה, יש עדיין על מי לסמוך. אבל לא על אלה שהתגייסו אתמול רציתי לספר. בדרך חזרה מהבקו"ם ראיתי מבוגרים וצעירים צועדים עם דגלים. הפגנה? מחאה? מה הפעם? זוגתי פתחה את החלון ושאלה לאן הם צועדים. ללוות את הארון של אל"מ אסף חממי ז"ל, הם ענו מיד. הלב נצבט. ככל שהתקדמנו ראינו עוד ועוד. עשרות שהפכו למאות שנהיו לאלפים. כולם נושאי דגלים. כולם במצעד של כבוד אחרון למפקד החטיבה הדרומית של אוגדת עזה. רובם לא הכירו אותו. אבל הם הגיעו בהמוניהם.
אנחנו עוברים על שמות הנופלים. ביטון ופרידמן, עבאס ומרום, אבולעפיה ולייטר, אלמקייס ועוזרי, כהן וניצן, והרשימה ארוכה וקשה לקריאה. וכל מי שינסה למצוא בה סימנים, על מרכז ופריפריה, על מזרחים ואשכנזים – צפוי לו כישלון. משום שכולם שם. המוות לא עשה שום אפליה. והסיפורים על ההוא שהציל משפחה או על ההוא שנפל על רימון, ועל ההוא שנכנס ראשון לבית משום שהיה צורך להציל ילד שנותר בו – מגבירים את הכאב ואת התדהמה. חשבנו שתם וחלף עידן ההתנדבות וההקרבה. טעינו. בין הנופלים יש כאלה שהיו באמצע טיול שחרור בדרום אמריקה או בהודו. הם חיפשו את המטוס הראשון כדי להגיע ליחידה. לא היה שום צורך בצו גיוס כדי שהם יבינו שזה צו השעה. והחיילות. הן היו שם מהרגע הראשון. רבות נהרגו. הרי לא נשכח את סרן אור מוזס, סגן אדר בן סימון, וסמ"ר עדן אלון לוי, שנפלו בקרב על הגנת בסיס אימונים, וגם לא את עדן נימרי, שנהרגה בקרב על מוצב נחל עוז.
סיפורי הגבורה, שחלקם כבר נודעו ברבים וחלקם עוד יסופרו – הם רבים ממה שערוצי החדשות יכולים לספר ויותר ממה שהלב מסוגל להכיל. הרבה יותר מאשר בעימותים קודמים. הגבורה צצה דווקא כאשר ההנהגה כשלה. הגבורה צצה דווקא משום שהמלחמה הרבה יותר קשה. תהום פעורה בין דיבורי ההבל והשטנה שהושמעו שלשום בישיבת סיעת הליכוד לבין אלה שצעדו אתמול בהלווייתו של חממי. אלה שני עולמות שונים. עולם של רעל ופילוג מול עולם של דמעות ואחדות. מצעד של שפלות מול עולם של גבורה. וכי הם לא מסוגלים להתעלות כאשר גופותינו עדיין מונחות לפנינו? הם לא מסוגלים להתאפק כאשר כמעט מדי יום אנחנו שומעים על עוד הרוגים מהלחימה של יום האתמול?
ישראל נמצאת במערכה. ובמסגרת המערכה מתנהל גם הקרב הקרקעי. האסטרטגיה כשלה. והלוואי שהיה אפשר לומר שהופקו הלקחים ומשהו השתנה. הקרב הצבאי הוא סיפור אחר. אין שום נחמה בשכול. אבל נדמה שהאומץ והנחישות שמפגינים החיילים הוא בסיס לתקווה. הרי צבאות גדולים כבר ניסו להיאבק בארגוני טרור שהתחפרו בתוככי אוכלוסייה אזרחית. עשרות אלפים נהרגו. התוצאות היו דלות. צה"ל עושה את זה יותר טוב. הרבה יותר טוב. אין כאן נחמה גדולה. אבל בזכות החיילים, בזכות המוטיבציה, בזכות ההקרבה, יש אור בקצה המנהרה.
רשימת שמות הנופלים ארוכה וקשה. כל מי שינסה למצוא בה סימנים על מרכז ופריפריה, על מזרחים ואשכנזים – צפוי לו כישלון. משום שכולם שם. חשבנו שתם וחלף עידן ההתנדבות וההקרבה. טעינו
