אהבה אחת // שרה מסה } תרגום: משה רון } לוקוס } 160 עמ'
נטלי (ובקיצור נט), גיבורת ספרה היפה של שרה מסה 'אהבה אחת', גנבה חפץ כלשהו, לא חשוב אבל יקר, ממקום עבודתה. "מעולם לא הצליחה להבין מה הניע אותה לעשות זאת. זה לא היה בתגובה לאיזה אתגר חברתי, ועוד פחות מכך מתוך חמדנות. החפץ היה שם, והיא פשוט לקחה אותו". אמנם מנהלי החברה שבה עבדה רצו להסתפק בנזיפה, אבל "למחילה הזאת היה איפוא תג מחיר, והיא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לשלם אותו. היא לא רצתה להישאר במקום שבו, מאותו רגע ואילך, יציצו בה מעבר לכתף [...] ואם היא ממשיכה לעבוד שם, זה רק בזכות הנדיבות והחמלה של הממונים עליה".
נט מעדיפה לשלם ולא להיסלח. היא עוזבת את העבודה ועוברת לכפר קטן. אולי היא נסעה כדי לחשוב מדוע גנבה, ואולי המעשה שעשתה מערער את כל מה שחשבה וידעה על עצמה. דברים כאלה קורים, אנחנו חושבים שאנחנו מכירים את עצמנו, ולפתע משהו קורה וכבר איננו יודעים מי אנחנו. היא שוכרת בית קטן בכפר נידח ומנסה להשתלב - ליצור קשרי ידידות וקשרים רומנטיים, וללמוד את כללי ההתנהגות, המדוברים והלא־מדוברים. היא מאמצת כלב ושותלת צמחים בגינה. היא משתלבת, או כך היא חושבת.
'אהבה אחת' מיטיב לתאר את עסקאות החליפין הכרוכות בהיות אישה בעולם - עסקאות מפורשות ולא מפורשות, שיש בהן כסף או תמורות אחרות. אין בספר סודות אפלים או מעשי אלימות מחרידים, רק הקושי הפשוט למצוא מקום בעולם. שרה מסה מתארת יפה את חוויית המעבר למקום זר. נט כבר אינה יודעת מי היא, אבל בתוך כמה ימים, זרים גמורים מגבשים דעה ונדמה להם שהם יודעים עליה כל מה שיש לדעת.
הבית רעוע, הדלת לא נסגרת ומים חודרים פנימה כשהגשם יורד. "יותר טוב להסתדר יפה, מאשר לא יפה", מאיים על נט בעל הבית שלה, לאחר שהיא מתלוננת על כך שנכנס לבית ללא התראה ובלי לדפוק בדלת. לא רק הבית שלה פרוץ, נדמה שנט פרוצה לעולם, ושאין לה מקום משלה. גם החברים המעטים שרכשה יודעים טוב ממנה מה עליה לעשות וכיצד עליה להתנהג. כולם מרשים לעצמה להיכנס, פיזית ונפשית. נט אינה יכולה לעמוד מול בעל הבית, או מול כל אדם אחר, משום שכדי להתעמת צריך לתפוס מקום בעולם, וכיצד אפשר לתפוס מקום כשאינך יודעת מי את.
נט עזבה עבודה כדי שלא יציצו לה מעבר לכתף ועברה למקום שבו כולם מציצים לה מעבר לכתף, אפילו "אל גלאוקו", ההר המתנשא מעל הכפר. "הוא שם לאן שלא תביט, אפילו כשהיא בגבה אליו, אורב. אי אפשר לברוח ממנו [...] נדמה שההר הזה עוקב אחריה כל הזמן." וכך היא בעצם נקלעת למצב שממנו ברחה.
היא מנסה להתקדם בעבודת תרגום שקיבלה. זה התרגום הספרותי הראשון שלה, "מחזות קצרצרים, כמעט סכמטיים, בנימה פילוסופית. המחברת לא כתבה אותם בלשון אמהּ, אלא בלשון הארץ שאליה גלתה, כך שהשפה בסיסית, אפילו רדודה. בהתחלה נט חשבה שזה יהיה יתרון בתרגום. אבל מתחיל להתברר לה בדיוק ההפך, שזה דווקא קושי".
ב'אושר סמוי', אחד הסיפורים היפים של קלאריס ליספקטור, כותבת המספרת שכשהייתה ילדה קטנה הייתה מושא להתעללות. ילדה עשירה ניצלה את תאוותה לספרים (לאביה של אותה ילדה עשירה הייתה חנות ספרים) והבטיחה להשאיל לה ספר מסוים. יום אחרי יום הלכה קלאריס הקטנה לקבל את הספר הנחשק, ויום אחרי יום נדחתה. במפתיע, כשקיבלה סוף־סוף את הספר לא מיהרה קלאריס לקרוא אותו. "העמדתי פנים שאני לא יודעת היכן שמתי את הספר", כותבת ליספקטור. "מצאתי אותו, פתחתי אותו לכמה רגעים. הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר סמוי שהיה האושר. האושר יהיה תמיד סמוי בשבילי".
משהו מעין זה מתרחש ב'אהבה אחת'. מה נט רוצה? גם היא אינה יודעת. היא מתקשה להגדיר במילים את מה שהיא מחפשת, ואולי זה בדיוק מה שהיא רוצה, את הזכות לא לחפש, לא לרצות, לצאת מתוך הסדר ולא להיות מוגדרת. להיות לא מובנת. האם אפשר לחפש בלי לדעת מה אנחנו מחפשים? אולי רק ככה אפשר למצוא. •
