שלכת כאן, בארה"ב. העלים נושרים, העצים עוד מעט יישארו עירומים, העגמומיות משתלבת עם העצב שהבאתי מהארץ. גם בארץ ימים אפורים. החורף מגיע. למרות המרחק אי־אפשר להתנתק.
ארה"ב גדולה, ואם קורה משהו דרמטי בקצה אחד של המדינה, הקצה האחר ממשיך בחייו. לעומתה, ישראל היא מדינה קטנה וכואבת. וישראלים, לא משנה היכן הם מתגוררים, כואבים באותה מידה בכל מקום בעולם. נשימתם של כל הישראלים נעתקה באותה שבת שחורה. לובן פניהם הסגיר את המתחולל אצלם פנימה. ישראלים לא יכולים להתנתק מישראליותם, לא משנה כמה זמן הם שוהים בחו"ל. בביתם סממנים ואוכל ישראליים, הם צורכים חדשות מישראל על בסיס יומי, ישראל היא זרקור המאיר להם ממרחקים.
שיהיו פה גם מחר | שירי עזר
כל לילה, לפני שאני נרדמת, אני מקריאה לעצמי בלב רשימת שמות.
כמו רשימת נוכחות, כמו מספרי ברזל - לכל חייל שאני מכירה ואוהבת, לכל חבר. מהכיתה, מהשכבה, מהצבא. חברי ילדות, חברים מתנועת הנוער. בן של חברה של אמא, בן של חבר של אבא, וכמובן בני משפחה.
לכל אחד בארץ רשימת שמות משלו, ארוכה מדי גם אם רק שם אחד נמצא בה, שגוזלת ממנו יותר מדי אוויר ושעות שינה.
אז כל לילה, לפני שאני מנסה להירדם, אני מקריאה שמות. מריצה אותם בראשי, חרדה לשלומם. מאשרת שכולם בסדר, בודקת איפה נמצא כל אחד, נושמת עמוק ומתפללת - שכולם יהיו פה גם מחר.
