אסף. אף פעם לא סיפרתי לך את זה, אבל כשנכנסתי להחליף אותך כמג"ד צבר בקיץ 2018 חששתי מאוד. חששתי להיכנס לנעליים גדולות כל כך. ההערצה כלפיך בגדוד הייתה בלתי ניתנת לתיאור, מהחייל הפשוט ביותר ועד לדרג המפקדים – כולם נשאו אליך עיניים באהבה גדולה.
כמה שבועות מאוחר יותר כתבתי לך הודעה שאני מאושר שדווקא אותך החלפתי ואתה כהרגלך, ענית בפשטות שאתה מתרגש.
כזה היית. אני זוכר את היום הראשון שהכרנו, הגעת למלט"ק עם רעמת שיער של בחור צעיר שחזר מטיול ארוך, עם חיוך שמפיץ סביבו חום ועם מבט שהיה שמור רק לך. גדלנו יחד בחטיבת גבעתי, ראיתי אותך באינספור פעילויות מבצעיות, ותמיד הסתכלתי מהצד בגאווה, התגאיתי להיות חבר שלך.
היית האדם היחיד שהכרתי שלא משנה איפה שמך היה נאמר הוא היה מתקבל באהבה גדולה. היית קונצנזוס. זה נשמע כמעט לא אמיתי, אבל כזה היית – מעבר לכל דמיון, האיש הכי אמיתי שיש.
לימדת את כולנו איך לשלב בצורה מושלמת בין פיקוד מלפנים, מקצועיות ולחימה, לבין רגישות ואהבה. כשאני חושב עליך עולים מול עיניי החיוך המבויש שאפיין אותך והחיבוק החם שלך. מתוך הצניעות והשקט שלך אנשים התחברו לאדם שהיית.
השיחה האחרונה שלנו הייתה שבוע לפני שהכל התחיל, על כוס קפה מחוץ ללשכה שלך. שיתפתי אותך בהתלבטות שלי על המשך שירותי בצבא. הסתכלת אליי בעיניים ואמרת לי – "צריכים אותך. אתה עושה טוב איפה שאתה נמצא. אל תוותר". באותה נשימה סיפרת לי על החלום שלך, לסיים את התפקיד ולקחת את ספיר והילדים לשנה בחו"ל. כמה אהבת אותם. איך עשית הכל לעמוד בהסכם שלך עם ספיר – להיות שם ברגעים שהיא והילדים צריכים אותך. הקפדת להגיע לימי הולדת ולרגעים משפחתיים. היית מחייך ובצניעות שלך אומר: "התחייבתי לספיר, אני חייב ללכת".
היית מטורף על הילדים שלך, דיברת עליהם בהערצה גדולה.
עם כל העומס לא ויתרת עליהם לרגע, הם היו במקום הראשון. בגאווה ואהבה.
אני מתגעגע אליך אחי. הימים עצרו מלכת עם מותך. מתגעגע לחיבוק ולחצי החיוך שלך, הייתי נותן הכל לראות אותם עוד פעם אחת.
