יש בי תקווה.
שאחרי המלחמה, חלום הבלהות, לא נסכים לשקוע בדיכאונות. נחזור לשגרה ברוכה, עם דאגות רגילות, בלי מקלטים ואזעקות, בלי פרשנות וחדשות. השדות יפרחו, ייזרעו וייקצרו, עצי הפרי ייקטפו, הפרות ייחלבו. ילדים ישובו לשחק בגנים, נערים ילכו לפעולות בצופים, צעירים ימלאו את הברים. נחזור לחפש מסלולי טיולים, נתפוס שיטפונות ונטייל בנחלים, ניסע לכלניות בדרום ולצפון לשלגים, נחזור להיות נורמליים.
ישרור שלום בינינו, כרגיל עם ויכוחים, אבל לעולם נדע – וקיבלנו תזכורת כואבת לזה, שאנחנו אחים. נזכור שאין ברירה אלא לבחור בחיים, למעננו ולמען הדור הצעיר והילדים. כי אין לנו ארץ אחרת, כי זו צוואת הנופלים.
