"לכלל תושבי אופקים היקרים, כותבת לכם עמית, מפקדת בגדוד 5032, גדוד המילואים של הלוחמים והלוחמות שביצע סריקות בעיר בשבת השחורה, ובהמשך תפס את המחסומים בכניסות העיר. הפלוגה שלנו סיימה היום את עבודתה באופקים".
כך כתבה רס"ל עמית קוריאל לתושבי אופקים בווטסאפ פרידה מרגש, והוסיפה: "רצינו להודות מכל הלב לכל אחד ואחת כאן בעיר המדהימה הזו שנתן לנו להרגיש בבית, פתחתם את הלב אלינו כמו שלא חווינו מעולם. כביסות, מקלחות בשעות לא שעות, האוכל הכי טעים שיש ישר לעמדות שלנו, תה חם בשעות הקטנות של הלילה... לנצח נזכור ונעריך את זה. אתם באמת עיר של גיבורים. ואנחנו מאחלים לכם שתדעו ימים טובים, של שגרה ושל קהילה חמה ועוטפת כמו שאתם".
עמית קוריאל (23), תושבת ראשון־לציון, הייתה אחרי משמרת לילה כעובדת ביטחון בנתב"ג ב־7 באוקטובר. בבוקר החלו האזעקות. "אמא שלי קיבלה סרטון לנייד של רכב המחבלים בשדרות. הסתכלנו אני ואחותי אחת על השנייה. היא גם לוחמת במילואים, היינו מוכנות שעוד שנייה יקפיצו אותנו". בתשע בבוקר הן כבר קיבלו טלפון להתייצב בשטחי הכינוס. "נכנסנו לאופקים בשנייה שהורידו את הפקודה וסרקנו בית־בית יחד עם השוטרים. יש לי משפחה באופקים ובבאר־שבע. זה נראה לי סוריאליסטי, אבל לא חשבתי על זה ממש באותו הרגע. פשוט חשבתי על זה שהולכים לרצוח עוד אנשים שם".
קוריאל תיארה את האווירה בעיר בימים הראשונים: "זה היה נראה כמו יום כיפור. לא היה אף אחד בחוץ, רק כוחות צבא. רמת החרדה של האנשים הייתה משהו שלא ראיתי בעבר. נכנסתי לבתים, ורק העובדה שהדלקתי פנס כדי לראות משהו גרמה לאנשים לצרוח. קפצתי לקריאות למוקד משטרה עם השוטרים לאחר שמישהי דיווחה על מחבל בחצר. בסוף זה היה הכלב שלה שקפץ ממדרגה, היא שמעה רעש וכל הבניין היה בטוח שזה מחבל. הבנתי שרמת החרדה שהם שרויים בה היא לא שפויה. הם שבוע וחצי לפחות לא יצאו מהבית. כל המחבלים שיצאו מהבתים נלקחו לתחנת המשטרה ושם חקרו אותם. לראות בעיניים שלך אנשים שביצעו את הטבח הנוראי הזה, ולחשוב עוד כמה כאלה בחיים, זה היה הזוי".
"באופקים בית אחד מכין לך מופלטות, בית שני בחרדה נוראית, בית שלישי טיגנו לנו שניצלים ובית רביעי המשפחה התפנתה. זו עיר חמה ומיוחדת", היא מוסיפה. "החיבוק שקיבלנו שם תוך כדי העשייה המבצעית היה מטורף. אחרי שהעיר חזרה לשגרה, עד כמה שאפשר בכלל לחזור לשגרה, נשארנו שם ועמדנו בכל כניסה. כמובן שהפלוגה ביצעה עוד משימות. שלושה ימים אחרי המלחמה כבר התחילו משימות של חילוצי כלבים, סריקות אחרי גופות, לחלץ את החיות שנשארו בחיים ולהאכיל אותן. היינו בבארי, כפר עזה וניר עוז ובאזור המסיבה ברעים. גם בקיבוצים דאגו לנו בצורה לא נורמלית. אבל אין מקום אחר שהייתי מעדיפה להיות בו מלבד אופקים".
