אותה שבת בבוקר בלי שעון, רוח שורקת דרך חריץ חלון. את אומרת קום, אני עוד בתוך חלום. הילד עוד ישן באיזה רגע נדיר, רצנו יחד, נצמדנו אל הקיר. נעלנו את הדלת, ישבנו בספה, מולנו המרקע מכריז: תחילת תקופה. הילדה משאירה שובל של בלגן, אני נזכר באלה שלא ילכו לגן, באלה ששם דומעים כשהחרב שלופה, ומולנו המרקע מכריז: תחילת תנועה. מתגנב פחד מסחיטת מכונת הכביסה, ואופנוע מאיץ מעצירה לתנופה.
כל הדמעות, כל הפחדים, כל השעות, כל הימים. על מה עוד נשאר לדבר מאז 7 באוקטובר?
