כל הנסיעה לא באו לנו המילים, עד שנדמה שחומה הרימה בינינו ראש. ורק כשהשקיעה פרסה על השמים חסות, וצידי הדרך נצבעו סגול־כתום מרהיבים, בכיתי שוב.
דמעות עצורות, למרות שניסיתי לבכות נהרות, ולא עזר דבר. גם שהפצרת בי מבעד לסדק בחומה לשחרר את הכל. אולי עמוק בתוכי אני יודע שאין די דמעות שיוכלו לכל הצער הזה, וצריך לבכות במשורה, שיישאר מספיק לכולם.
