בכי, צעקות וזעם גדול שלא יכול היה שלא להתפרץ: ההקלטות מתוך הפגישה הקשה בין החטופים ובני משפחותיהם לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו ויתר חברי קבינט המלחמה, חושפות עדויות מזעזעות מתוך רצועת עזה — וגם את הכעס העצום על התנהלות הממשלה, הן מצד המשוחררים והן מצד קרוביהם של אלה שעוד לא שוחררו.
למעשה, קבינט ניהול המלחמה דחה אמש את דרישת משפחות החטופים — שלא לומר תחינה — לעצור את הלחימה כדי להחזירם הביתה. המסר של נתניהו, גלנט וגנץ היה שדברי המשפחות נוגעים לליבם ויילקחו בשיקולי קבלת ההחלטות, אך כעת אין ברירה אלא להמשיך את הלחימה ולהגביר את הלחץ על חמאס, כי רק זה יביא עסקה לשחרור החטופים.
כשעתיים וחצי נמשכה הפגישה הקשה, במהלכה שיתפו החטופים שחזרו מהשבי עדויות קשות משהותם ברצועת עזה. "התחושה שהייתה לנו שם קודם כל, גם בלוחמה הפסיכולוגית, היא שאף אחד לא עושה למעננו דבר", כך סיפרה שרון אלוני קוניו, שחזרה בפעימה הרביעית אחרי 52 יום בשבי. שרון נחטפה מביתה בניר עוז יחד עם בעלה, התאומות אמה ויולי בנות השלוש, אחותה ואחייניתה בת החמש. בעלה דוד עדיין נותר בשבי.
"אני הייתי במסתור שהופגז ונאלצנו להיות מוברחים ופצועים. התחושה היא שאין לכם מושג מה קורה שם בכלל. אתם טוענים שיש מודיעין, אבל עובדה שאנחנו מופגזים. בעלי הופרד מאיתנו שלושה ימים לפני שחזרנו לישראל ונלקח למנהרות, ואתם מדברים על לשטוף את המנהרות במי ים. אתם מפגיזים תוואי מנהרות בדיוק באזור שהם נמצאים.
"הבנות שלי שואלות איפה אבא ואני צריכה להגיד שהרעים עוד לא רוצים לשחרר אותו. אתם שמים פוליטיקה מעל השבת החטופים ואתם חושבים שהגברים הם חזקים? בעלי היה מרביץ לעצמו כל יום, נותן אגרופים לפרצוף שלו עד שהוא היה מדמם כי היה לו קשה מנשוא. ועכשיו הוא לבד ואלוהים יודע באיזה תנאים. ואתם רק חושבים על למוטט את חמאס. תחזירו להם קיבינימט את מי שהם רוצים ותחזירו את כולם, את הנשים, את הגברים.
"אני חיתלתי מבוגרות, אני ראיתי את אריה זלמנוביץ מת לידי, וזה מה שיש לכם להגיד, שאתם רוצים למוטט את שלטון חמאס, אתם רוצים להראות להם למי יש ביצים יותר גדולות? אין פה חיים שחשובים יותר משל אחרים. אתם תחזירו את כולם ולא בעוד חודש, הם לא יחכו עוד 50 יום, הם לא יחכו עוד שנה, כי אתם טוענים שהם חזקים מספיק או שיש לכם מספיק מידע, אין לכם שום מידע. עובדה שאנחנו הופגזנו, עובדה שאף אחד לא ידע שום דבר על איפה שאנחנו היינו".
"כל יום הוא קריטי"
אנשים שהשתתפו בפגישה תיארו אותה כמטלטלת. משפחות קמו והטיחו בקבינט: "בושה. תפסיקו למרוח אותנו". חלק מבני המשפחות התפרקו פיזית ונפשית וצעקו מדם ליבם. "החטופים עוברם שם שואה, אנחנו מתחננים אליכם: אל תהפכו אותנו למשפחות שכולות", הפצירו בקבינט. "אונסים שם אנשים. הם בתת־תנאים, עוברים עינויים, מורעבים ומופקרים לגורלם".
"הייתי שם ואני יודעת עד כמה קשה", סיפרה ילנה טרופנוב, אמו של סשה טרופנוב שעדיין בשבי. "אמא שלי הייתה בשבי, בת הזוג של הבן שלי הייתה בשבי. כולנו היינו בניר עוז ב־7 באוקטובר, חיכינו בממ"ד שעות שהצבא יגיע, לא הגיע. לקחו את כל המשפחה שלי. בעלי נהרג באותו היום.
"מה שאני רואה עכשיו מפחיד אותי מאוד כי אני רואה שמפגיזים שם, ואין לכם מושג איפה נמצאים השבויים. אני הייתי בבית שהיו הפגזות מסביב. אין לכם מושג מה אתם עושים שם. אנחנו ישבנו במנהרות ונורא פחדנו שישראל תהרוג אותנו, לא חמאס. כולם צריכים לחזור הביתה. כל אחד הוא חשוב. מי שאפשר להחזיר - תחזירו, כל יום הוא קריטי לכולם".
נועם פרי, בתו של חיים פרי בן ה־80 מניר עוז, שנמצא בשבי חמאס: "אני רוצה לדבר בשם חברת ילדות שלי, נילי מרגלית, ששוחררה בפעימה האחרונה שהייתה. נילי הייתה עם אבא שלי כל הזמן שעבר ולא יכלה להיות כאן, היא יושבת שבעה על אבא שלה. היא כתבה מכתב שאני מבקשת להקריא: הייתי 55 יום בשבי עד שהשתחררתי ביום חמישי האחרון. אני אחות במקצועי, לקחתי את התפקיד של טיפול בחטופים. היינו במנהרות בתנאים קשים עד בלתי אפשריים. מתחת לאדמה, עם מחסור בחמצן, חשמל לפרקים, לפעמים ימים שלמים עוברים בחושך. עם אוכל בסיסי של אורז, פיתה פעם־פעמיים ביום. תנאים סניטריים גרועים.
"בין הקשישים ישנם אנשים שסובלים מבעיות לב, אי ספיקת לב ופרקינסון. האנשים האלה חיים על זמן שאול. יש מחסור בתרופות. הגיעו אליי תרופות באופן חלקי ועשיתי מאמץ להתאים להם את התרופות אבל זה מאוד חלקי. זה מה שהצלחתי להשיג. היתה בעיה בייצוב לחץ הדם. אבל התרופות נגמרו. כל קפיצה בלחץ הדם היא סכנת חיים. הם בקושי מתפקדים. כל היום שוכבים על מזרון. רובם זקוקים למשקפיים או מכשירי שמיעה שנלקחו מהם. אני מאוד דואגת שהם יאבדו את התקווה ולא יוכלו לשרוד".
על חמורים ברחובות
נתניהו נשאל על ידי המשפחות, האם יהיה מוכן להפסיק את הלחימה ולהחזיר אסירים תמורת שחרור החטופים. הוא השיב: "אני מבהיר מה קיים ומה לא קיים. אין בעולם המציאות עסקה של כולם תמורת כולם. דרישת הסף של חמאס זו האפשרות של הישרדות השלטון שלו, כשהוא מבטיח שהוא יעשה את הנוח'בה הזה עוד פעם ועוד פעם ואנחנו לא נסכים וגם אתם לא. יש עובדה מוכחת שהתמרון הקרקעי העוצמתי הוא זה שהוביל לשחרור החטופים שהצלחנו בעזרת השם להחזיר, והתמרון הוא המפתח להחזיר את השאר".
"הדיבור הזה על מיטוט חמאס הוא בדיחה בעיניי", אמרה בתו של אחד החטופים. "אבא שלי עכשיו שם, גילחו לו את כל השערות בגוף כדי להשפיל אותו. זה לא הזמן למוטט את חמאס, זה הזמן להחזיר אותו הביתה. יש שם ילדות בנות 18 שהתגייסו לפני כמה חודשים. תחזירו אותם הביתה. אחרי זה תמוטטו את חמאס".
חטופה אחרת העידה: "51 יום לא ישנתי שם, לא אכלתי שם. עברתי מלא מקומות. חשבתי שאני עומדת להתפוצץ כל שנייה. לא הבנתי איך עם ישראל רוצה לפוצץ אותי? עומד מולי חאמסניק שיכול להיות הנכד שלי שמאיים עליי בכל דרך אפשרית. אין שם צבע אדום או התרעה, אנחנו יושבים ופתאום נופל עלינו ארון".
בר גולדשטיין סיפר את שתיארו לו בני משפחתו ששבו מהגיהינום בעזה: "לשמחתי זכיתי לקבל את גיסתי חן וילדיה. הם היו באיום מתמיד מהפגזות צה"ל. אתם ישבתם מולנו והבטחתם לנו שזה לא מאיים על חייהם. הם מסתובבים גם ברחוב ולא רק במנהרות. הם רכובים על חמורים ועגלות. אתם לא תדעו לזהות אותם ברחוב ואתם מסכנים את חייהם. חובתנו להחזיר אותם עכשיו".
אביו של אחד החטופים, שבפגישה הקודמת נתן לחברי הקבינט דיסקית של חטופים, שאל את רה"מ והשרים מדוע לא הגיעו לפגישה עם הדיסקיות על צווארם. נתניהו ענה: "הדיסקית שנתת לי נמצאת ליד מיטתי, היא בלב". האב: "אתה לא שם על הצוואר כי אתה מתבייש". נתניהו: "ממש ממש לא". הורה אחר אמר: "60 יום הוא לא שומע".
"רק כשהתחלנו את התמרון הקרקעי, רק אז נוצר הלחץ שהתחיל להפעיל את אותותיו על חמאס והדבר יצר אפשרות להוציא חטופים", המשיך נתניהו. "בעזרת השם הצלחנו להגדיל את הרשימה ובעזרת הנשיא ביידן. היינו מוכנים להוציא עוד במתווה הזה. היו עוד. מי שעצר את המתווה הזה, זה הצד השני. לא אנחנו. שאלתם אם יש לנו אפשרות להביא את כולם במכה. הדבר הזה לא היה קיים. עד התימרון הקרקעי לא היה שום דבר, כלום, נאדה, אפס. דיבורים. מה שאני אומר כאן אלה עובדות ברורות. אם תיווצר אפשרות להביא את כולם במכה אחת: אתם חושבים שמישהו כאן לא יסכים לזה?"
