אחד הכללים הראשונים שהיסטוריונים לומדים הוא ביסוס הטיעונים, המסקנות והפרשנויות על עובדות ולא על רעיונות או עמדות פוליטיות. כדי לבנות טיעון היסטורי תקף עליהם לאסוף את כל הראיות העומדות לרשותם, לא רק אלה התומכות באמונותיהם. שיעור ראשון ובסיסי זה עלה לפנינו כאשר קראנו ושמענו תגובות בנוגע לטבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה מאנשי אקדמיה באירופה ובארצות־הברית. נחשפנו למרצים באוניברסיטאות שטענו קבל עם וסטודנטים כי 7 באוקטובר הוא יום שחרור, יום מופת במאבק, ונדהמנו לקרוא טקסטים של פרופסורים - חלקם יהודים, וגם ישראלים המלמדים בחו"ל - המעוותים את המציאות וטוענים כי ישראל מבצעת בעזה פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות וטיהור אתני שעלולים להסלים ולהתגלגל לכדי רצח עם.
הטענה בדבר ג'נוסייד או כוונות לג'נוסייד מופרכת. אמנת האומות המאוחדות בדבר ענישה ומניעת רצח עם משנת 1948 קובעת כי מי שמוגדר כמבצע של רצח עם מתכוון להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית "ככזו". מתחילת המלחמה הציבה ישראל שתי מטרות: חיסול היכולות הצבאיות של חמאס והחזרת החטופים. מטרות אלו מפרידות באופן ברור בין האוכלוסייה האזרחית בעזה לבין חמאס. חמאס איננו "קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית" אלא ארגון טרור, שהוא חלק מהציר האיראני. אין קשר בין ההגדרה של ג'נוסייד לבין המלחמה בארגון טרור. לעומת זאת, מי שמצהיר בריש גלי על כוונתו להשמדת ישראל הוא חמאס.
טענה נוספת, שלפיה תגובת צה"ל איננה מידתית, גם היא אינה תקפה. מהי תגובה מידתית מתאימה לרצח ברוטלי, אונס, התעללות, שריפת אנשים חיים ועריפת ראשי תינוקות? היכן מסתיימת המחויבות של מדינה להגן על אזרחיה כאשר היא מנהלת מלחמה נגד ארגון טרור שביצע פשעים מתועבים מן הסוג הזה, שמנצל בתי חולים, בתי ספר, מרכזי סעד של אונר"א ומסגדים כמסווה לפעולותיו הנפשעות, ומשתמש גם באזרחיו וגם בבני ערובה חטופים כמגן אנושי?
טענה אחרת שאותה מעלים מלומדים אלה נוגעת במינוחים כגון "חיות אדם" שבהם השתמשו פוליטיקאים ישראלים לתיאור מחבלי חמאס. לטענת המלומדים מונחים כאלו יוצרים דה־הומניזציה של האויב, שיכולה לשמש, כך מלמד הניסיון העולמי, כצעד ראשון בדרך לרצח עם. מעבר לעובדה שבעצם מעשי הטבח הנוראים שביצעו אנשי חמאס הם קנו לעצמם את הדימויים הללו, הפוליטיקאים שעשו שימוש בדימויים כאלה ממילא התכוונו לרוצחי חמאס ולא לעזתים כקבוצה - ולכן גם כאן הטיעון של ג'נוסייד איננו רלוונטי.
גם לטענת "הטיהור האתני" אין אחיזה במציאות. המלומדים מבססים טענה זו על פינוי אזרחים מצפון עזה לדרומה - אך זו איננה עדות לטיהור אתני, אלא דווקא לניסיון של צה"ל לצמצם את מספר הנפגעים מבין העזתים. אותם חוקרים אינם מזכירים את יצירת המסדרונות ההומניטריים שהקים צה"ל, שנועדו לאפשר לאזרחים להימלט בבטחה מאזור המלחמה דרומה - גם כשצלפי חמאס מכוונים אליהם את נשקם, וגם לא את משאיות המזון והמצרכים שצה"ל מאפשר את כניסתן מדי יום. משאיות רבות נשדדות על ידי אנשי חמאס חמושים לצורכי חברי ארגונם בלבד. אנשי חמאס גם מספסרים במצרכים ומוכרים אותם במחירים מופקעים לעזתים שצריכים היו לקבל אותם בחינם. בעיני החוקרים ישראל היא תמיד האשמה, גם כאשר היא מאפשרת הכנסת סיוע הומניטרי בשעה שבעזה נמצאים עדיין 137 חטופים - בהם נשים, ילדים, קשישים וחולים - וגם כאשר עדיין אין מתירים לאנשי הצלב האדום לבקרם.
הסבל בעזה הוא אכן עצום, וקשה להניח שהמצב שם ישתפר בעתיד המיידי, אבל יש להכיר בכך שחמאס הוא האחראי המרכזי ביצירת מה שהפך למשבר הומניטרי בלתי נסבל. כך למשל, אין בדברי אותם אקדמאים אזכור של ההרס השיטתי של מרכזי התעשייה שהקימו יזמים ישראלים לתעסוקת עזתים על הגבול המשותף - מרכזים שהיו סמל לדו־קיום, חזון של שלום ובסיס חיוני לפרנסתן של אלפי משפחות עזתיות. במשך 18 שנות שלטונו בעזה, חמאס יכול היה לבחור להשקיע את המיליונים הרבים שזרמו לעזה ככספי סיוע במתן חיים טובים יותר לעזתים, ולא בתשתית טרור, רקטות, מנהרות והפצת שנאה. עדויות מעזה וראיונות עם בכירי הארגון לפני ואחרי 7 באוקטובר חושפים את חמאס לא רק כארגון טרור המבקש את השמדתה של ישראל, אלא ככזה שמוכן להקריב את עמו למען האיסלאם הקיצוני והג'יהאד העולמי.
זוהי חובתנו כהיסטוריונים וכאנשי אקדמיה להזהיר מפני מינוף המומחיות של אנשי אקדמיה כדי לקדם האשמות שגויות ומסוכנות שאינן משיקות למציאות.
פרופ' דינה פורת (אוניברסיטת תל־אביב); פרופ' טוביה פרילינג (אוניברסיטת בן־גוריון); ופרופ' ליאת שטייר־לבני (מכללת ספיר והאוניברסיטה הפתוחה)
