מתקפת 7 באוקטובר, כמו מלחמת יום הכיפורים, היא טראומה מכוננת שבטבורה מחדל מודיעיני - אך היא משקפת ליקוי קולקטיבי רחב. מדובר בחוסר הבנה קיצוני של המציאות, שבמסגרתה גובשה "קונספציה" שנשענה על עשרה יסודות רעועים:
1. תפיסה לקויה אודות חמאס. בישראל רווחה ההנחה שלפיה הארגון חווה אבולוציה שבעקבותיה מיתן את הקוטב האידיאולוגי שלו והתמקד בביסוס שלטונו. הייתה בכך התעלמות מכך שארגון קנאי רואה בשלטון אמצעי למימוש חזונו, לא שלב שמחייב התמתנות. הדבר גם גילם פער בין התפיסה הישראלית (המערבית) הנשענת ברובה על שיקולי ריאל־פוליטיק, לבין תרבות שבה לאמונה הדתית היוקדת תפקיד מרכזי.
2. דבקות יתר בהסדרה הכלכלית. כתוצאה מתפיסת חמאס כגוף הממוקד בביסוס הממשל, התחזקה ההערכה שלפיה ניתן לפתותו באמצעות גזרים כלכליים. כך, נטען כי הוצאת פועלים לעבודה בישראל ושיפור תשתיות אזרחיות ייצרו מחיר הפסד שיפחית את הסבירות להסלמה. בפועל, בזמן שישראל קידמה מחוות אזרחיות, שקד חמאס על מתקפת 7 באוקטובר - פער הממחיש את חוסר ההבנה החריף לגבי מהותו.
3. תפיסת חמאס כמורתע. לאחר מבצע "שומר החומות" במאי 2021 התעקשו פוליטיקאים ואנשי צבא להאמין שחמאס ספג מכה קשה, ולפיכך מורתע. בפועל, חמאס קידם טרור והסתה ביהודה ושומרון ובירושלים והתיר לג'יהאד האיסלאמי לנהל סבבי הסלמה בעזה. הדברים העידו כי אינו מורתע, אך לא עירערו את הקונספציה או גרמו לביטול המחוות האזרחיות.
4. הערכת יתר של משקל הציבור. כחלק מרעיון ההסדרה, התבססה ההערכה שלפיה שיפור מצב הציבור העזתי יחזק את היציבות, ונטען כי אם תתפתח הסלמה תתעורר מחאה נגד חמאס. בפועל, מאז ראשית המלחמה הציבור הפלסטיני לא הפגין ביקורת של ממש נגד חמאס, וככלל מסתמן כקולקטיב המקבל את גזרת הגורל.
5. הרתיעה מהנושא הפלסטיני. מגמה שנוצרה בעקבות מפגש בין מדינאים החוששים מעיסוק בנושא רגיש שיגבה מהם מחיר פוליטי, הציבור המיואש מאפשרות להסדרה ומערכת הביטחון שנזהרת מנגיעה בנושא פוליטי טעון. משכבר הועלו התרעות אסטרטגיות בנושא הפלסטיני הן מוקדו ביהודה ושומרון, כשהאיום מעזה הוגדר כ"מוכל".
6. האמונה במכשול הקרקעי. כמו קו מז'ינו שבנתה צרפת טרם מלחמת העולם השנייה, גם המכשול הקרקעי שהוקם ברצועה הצליח אופרטיבית, אך לא עמד במבחן התחבולה של חמאס. הגרמנים עקפו את קו מז'ינו באמצעות תמרון דרך בלגיה, וכוחות חמאס לא פלשו דרך המנהרות כפי שעשו ב"צוק איתן", אלא פשוט הפילו את החומה והגדרות.
7. איום ייחוס מופחת. התוכנית לחדור לישראל בליווי מסע הרג המוני גובשה לפני כעשור והייתה ידועה למודיעין. אולם, האיום שדומיין היה חדירה מוגבלת, לא מערכה המקודמת מעשרות נקודות חדירה בהשתתפות כ־3,000 איש ובשילוב מאמצים ימיים ואוויריים.
8. קידוש הטכנולוגיה. ההסתמכות על המידע שהושג באמצעים מתקדמים הייתה רחבה, ואלה נטעו תחושת עליונות מודיעינית. ואולם אותם המקורות לא העלו סימנים מקדימים להתקפה שנקלטו דווקא במודיעין פשוט, למשל מדיה גלויה, תצפיות וקשר טקטי. ברקע, ניצב פער חמור של היעדר מודיעין אנושי (יומינט).
9. הקושי בפיצוח סינוואר. לאורך השנים בוצעו ניתוחים פסיכולוגיים על אודות מנהיג חמאס שהגה את מתקפת 7 באוקטובר וראה בה משימת חייו. במסגרת הזאת נקבע כי הוא משיחי - אבחנה מדויקת, היות ומדובר במנהיג החי באווירת "אחרית הימים" - אך גם הועלתה טענה מוטעית כי הוא מנותק מהמציאות. וכך, במקום לפצח את ההיגיון האותנטי של האויב, בוצעה השלכת ההיגיון הישראלי עליו.
10. הכשל הפוליטי. הטענה שלפיה ישראל חיזקה את חמאס נוכח רצונה בהחלשת הרשות אינה בלתי נכונה אך מחייבת דיוק. ראשית, חמאס נטוע בעומק המערכת הפלסטינית. ישראל הקלה עליו לפרקים, אך הוא היה נולד ומתחזק גם בלעדיה. שנית, כל הגורמים המדיניים בשני העשורים האחרונים היו שותפים לקונספציה בהקשר לחמאס. לנתניהו האחריות הגדולה ביותר, אך ממשלת השינוי תרמה גם היא באמצעות מיזם הפועלים מעזה. איש מהם לא קידם מהלך מדיני בנושא הפלסטיני, וכולם הסתפקו בשלום הכלכלי.
בתום המלחמה לא יהיה די בתחקיר צבאי. הכרחי שייערך דיון לאומי ובמוקדו השאלה האם החברה הישראלית מבינה לעומק את המרחב שסביבה. במסגרת הזאת, חיוני שתוגבל ההתמכרות למקסם את הטכנולוגיה, ויוחיו מיומנויות שערכן פחת, ובראשן לימוד השפה והתרבות של "האחר", הן לצורך מיגור איומים והן לשם ניהול מגעים.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
