יעקב ועקנין (21), חייל בודד מבאר־שבע ששירת כנהג מבצעי באוגדת עזה, היה במוצב כיסופים ב־7 באוקטובר. באותה שבת הוא נקלע למיגונית עם חברים, ומחבלי חמאס ירו עליהם צרורות וזרקו כ־20 רימונים ומטען. הוא נפצע קשה ופונה לסורוקה, ושם הוא נמצא עד היום – במחלקת שיקום.
"בשעה 7:25 לערך התחיל הקרב הראשון", הוא משחזר, "נשארנו רק אני ועוד חבר עם נשק במיגונית. המחבלים ירו עלינו וזרקו עלינו כ־20 רימונים, חלקם התפוצצו וחלקם לא, את חלקם הצלחנו להעיף החוצה. הם לא עזבו אותנו. אני נפצעתי, הרגל דיממה. בשעה 9:30 הם זרקו מטען גדול והוא התגלגל על הרצפה והגיע לכיווננו. כולנו שכבנו צמודים לקיר והוא התגלגל לכיוון הפתח. הבנתי שתוך שניות הוא יתפוצץ. אם יתפוצץ קרוב אלינו אף אחד לא נשאר בחיים. קמתי למטען, לא יודע כבר עם איזה כוחות, ודחפתי אותו עם רגל ימין שתיפקדה. המטען התגלגל לצד השני של הקיר והתפוצץ. כל הגוף שלי התכווץ באותו רגע.
"זה לא בום רגיל. האוזניים מצפצפות. העשן היה כל כך סמיך ושחור שהיה חושך במיגונית לחמש דקות. הבנתי שהמחבלים יכולים להיכנס ויריתי לפתח המיגונית. נשארו לי רק שני כדורים במחסנית. ביקשתי מחבר שיביא לי את הנשק של אחד החיילים האחרים. כיוונתי לפתחים. אמרתי מה שיהיה - יהיה. לאחר מכן זיהיתי מחבל יושב, ואמרתי לעצמי שאני חייב לחסל אותו אחרת הוא יבחין בנו. פגעתי בו. בצד ימין ישבה חיילת שלא הוציאה מילה במשך שעות אחרי שהתעלפה. היא התעוררה, התחילה לצעוק ותפסתי לה את הפה שתשמור על השקט. היא ביקשה שאחזיק לה את היד".
כשוועקנין ניסה לקום הוא הרגיש שרגלו לא מתפקדת. "הייתי בהכרה ודיממתי. היה לי שבר ברגל שמאל, קליע ביד, רסיסים ושברים בצלעות. רק את הרגל הרגשתי". רק לקראת ערב הוא פונה לסורוקה. "אני מקווה שתוך חודש־חודשיים אעמוד על הרגליים. אני רוצה לחזור לצבא ולסיים שירות מלא. צריכים אותנו. זה מה שמחזק ונותן לי כוח להמשיך. אני רוצה לחזור לעוטף עזה. זה הבית השני שלי. המשימה שלי היא להגן על היישובים שם. והשאיפה היא לחזור כמה שיותר מהר".
