גדלתי בצילו של עמוס אטינגר. הוא היה אדם מוכשר מאוד, פורץ גבולות, שכתב שירים רבים וספרי שירה כמו "רבע אחרי המלחמה", "רבע לפני הגיוס", אך גולת הכותרת של פועלו הייתה התוכנית "חיים שכאלה". בשנות ה־70 היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, והוא המציא מתכון מנצח שהצליח לרתק מדינה שלמה.
לכל תוכנית הוא התכונן במשך שלושה חודשים. הוא לקח דמויות מופת בחברה הישראלית והתחקה אחריהן ממש מגן הילדים ועד חייהם הבוגרים. לכל סיפור שהביא הוא הכניס את רוח התקופה. שאלתי אותו פעם למה בעצם להפתיע את האדם שעושים עליו את התוכנית, ואטינגר הסביר כי הוא רוצה שההתרגשות שלו תהיה אותנטית, שהוא לא ישלוף נאומים מוכנים מראש .
זה באמת היה אותנטי. כשהתארחתי בתוכנית ישבתי שם במשך שבע שעות ולא זזתי מהכיסא. הייתי מופתע ונבוך מאוד. מהגננת ועד צוות הטנק שלי – כולם היו שם. בסוף זה נערך לתוכנית של שעתיים ועשרים דקות. היה לעמוס כישרון להאיר את העיקר וללא היסוס לחתוך בתפל.
לא קל לעשות "חיים שכאלה". רבים אחריו ניסו להרים תוכניות דומות, ונכשלו. הוא קיבל את פרס "כינור דוד" ליוצרים בולטים בתרבות הישראלית והיה גאה בזה מאוד. אחרי שהתארחתי בתוכנית הקשר בינינו נמשך לאורך השנים. בכל פעם שהיה חוגג יום הולדת או הוצאת ספר חדש, הייתי מגיע לאירוע. כך גם ביום הולדתו ה־80, לכבודו אף כתבתי מקאמה.
הופתעתי והתעצבתי לשמוע על לכתו. יהי זכרו ברוך.
אביגדור קהלני השתתף ב"חיים שכאלה" בגיל 30 והיה המשתתף הצעיר בתולדות התוכנית.
