אני כל כך עצוב ממותו של חברי הטוב עמוס אטינגר. זו בשורה קשה בשבילי. עמוס היה איש נחמד ביותר, פעיל מאוד, מלא תשוקה לחיים, וכל מה שעשה זכה להצלחה.
הכרנו כשהייתי אחרי השירות הצבאי והלימודים. הוא רק השתחרר אז מהצבא. מאז היינו חברים טובים. אמנם הייתי נע ונד בעולם ולא התראינו לעיתים קרובות, אבל כשהתראינו זאת תמיד הייתה שמחה גדולה, מלווה בהתרגשות.
השיר הראשון שכתבנו יחד היה "נערה ושמה כנרת", שיר שכבר בן 70 שנה כמעט ועדיין לא נס לחו. הוא הפליא לכתוב את האגדה הזאת. מאז כתבנו הרבה דברים יחד, בין היתר שירים למחזמר "קזבלן", שאחד מהם הוא בין השירים היפים ביותר שכתבתי בחיי הארוכים – "יש מקום".
הייתה לו יד קלה, המילים זרמו אצלו, והיה להן ערך ויופי. הוא גם כתב ספרי שירה מוצלחים. להרגשתי נתנו לו הרבה פחות קרדיט ממה שהגיע לו. הוא כתב שירים מאוד יפים שנשארו רלוונטיים עד היום, ולא מדברים עליו כעל אחד הכותבים הטובים בארץ – אבל עמוס הוא בהחלט אחד הגדולים. הגדולה שלו הייתה לא רק בתוכן ובסגנון, אלא גם בכמות היצירות שכתב. המילים שלו ל"יש מקום" הן מילים של משורר גדול, שלא לדבר על "נערה ושמה כנרת".
חבל שלא אוכל להיפרד ממנו. הייתי רוצה לחבק את ילנה זוגתו ואת משפחתו. אני אתגעגע אליו מאוד.
