גל תדהמה שוטף את הישראלים ותומכיהם בשבוע האחרון. מתברר שמוסדות בינלאומיים כמו האו"ם שתמיד היה נגדנו, הצלב האדום שבמשך שנים סירב לקבל לוועד הבינלאומי שלו את מגן דוד אדום, ארגוני נשים למיניהם ואחרים - לא עומדים לצד ישראל והעם היהודי בשעתם הקשה במקרה הטוב, ואף פועלים אקטיבית נגדם - במקרה הרע.
עד כמה שזה מאכזב, אין בכך דבר מפתיע. הגופים האלו טבלו ידם באנטישמיות מאז ומעולם. אם לא אנטישמיות אז הייתה זו אנטי־ציונות ואם לא אנטי־ציונות, הייתה זו אנטי־לאומיות. כל התנגדות לביטוי לאומי ובמקרה הישראלי - ציוני, היוותה למעשה התנגדות "רכה" יותר למדינת היהודים. מאחר שאף אחד לא רוצה שיחשבו שהוא מעדיף קבוצה מסוימת וסולד מאחרת, את הביטויים לבעיה הזו היה אפשר למצוא בגל הפוליטיקלי קורקט ששטף את העולם המערבי.
קל לראות למשל, את הקו הישיר העובר בין חוסר היכולת של הנשיא אובמה בזמנו להוציא מפיו את המילים "טרור איסלאמי" לחוסר הרצון של ארגוני הנשים ונשיאות האוניברסיטאות להיאבק באנטישמיות, או אפילו להכיר בה.
זה אותו הפוליטיקלי קורקט שהביא לכך שבימים שבהם מדינות מערב אירופה נאנקות תחת ההפגנות הפרו־פלסטיניות והפרו־חמאסיות, פולין והונגריה, שעד לפני חודשיים הוגדרו כמדינות ימין קיצוני, אכזריות כלפי מהגרים - הפכו למדינות שאזרחי מערב אירופה מסתכלות עליהן בקנאה. הפוליטיקלי קורקט הפך לכלי ביטוי להתנגדות ללאומיות מסוימת וביטוייה. ובהקשר הזה, לאומיות פלסטינית היא מאבק ראוי אלימה ומדממת ככל שתהא ולאומיות יהודית היא דבר בזוי.
וגם פה בישראל שיתפו פעולה בעקיפין ומבלי להתכוון עם הקו הזה. בדיוק כמו שאובמה סירב לנקוב במילים "טרור מוסלמי", כך היו פה מי שסירבו לקרוא לאונס של אורי אנסבכר הי"ד - אונס לאומני; הטרדות מיניות של סטודנטיות באוניברסיטה העברית על ידי תושבי עיסאוויה הערבים נענו במשיכת כתפיים או הפניית מבט; כך גם השנים הארוכות מדי שחלפו עד שהסיפור על הסרסור בסוהרות על ידי אסירים ביטחוניים־פלסטינים קיבל את היחס התקשורתי הראוי.
אבל בדיוק כמו האו"ם, כך גם ארגוני הנשים הבינלאומיים מעולם לא הביעו תמיכה בארגוני נשים בישראל כי היה להם אכפת מנשים יהודיות או ישראליות. הם תמכו רק בארגוני נשים ישראליים שקידמו תפיסה מסוימת כלפי הסכסוך הערבי־יהודי. רק ביוזמות שעומדות בסטנדרטים של "איחוד מאבקים" של מי שנחשב חלש מבחינת הפרוגרס וקושר בין Black Lives Matters למצב של פלסטינים בח’אן־יונס. נשים יהודיות, תומכות ככל שתהיינה במאבק הפלסטיני - אינן עומדות בסטנדרטים האלו, גם כשהן קורבנות אונס והתעללות מינית.
וכדאי לשים לב לדבר נוסף. את ההתעלמות שלנו מאורי אנסבכר או מהסוהרות של השב"ס שאימצו מעבר לים, משחזרים עכשיו עם "המתנחלים". כי כשארצות־הברית יוצאת נגד "אלימות מתנחלים", היא בסך הכל מאמצת נרטיב של מובילי דעה בישראל, גנרלים ופוליטיקאים לשעבר שבאמת ובתמים מאמינים שהבעיות של ישראל מתנקזות לפחות מאחוז המתנחלים ביהודה ושומרון שיש חטיבה שלמה בשב"כ שמושקעת בהם. פה כדאי להזכיר את העובדה הפשוטה שב־7 באוקטובר מחבלי חמאס קראו לתושבי העוטף בקיבוצים, במושבים ובערים - מתנחלים. למבלים ב”נובה” אמרו שהם רוקדים על “אדמה גנובה”. מבחינת הפלסטינים, האו”ם, ארגוני נשים ועוד - גם לרקוד בארץ ישראל זו “אלימות מתנחלים”.
