52 דקות בלבד נמשך סרטו של דן פאר, שמתאר כיצד הפך פסטיבל נובה ממסיבה כיפית לאסון בממדים היסטוריים. הבמאי וצוותו (מפיקים, עורכים ועוד), במאמץ עילאי שמצריך מיומנות מקצועית ורגישות אינסופית, ליקטו חומרים שצולמו בזמן אמת והרכיבו מהם שחזור מהפנט, שמצליח להמחיש את הבלתי נתפס: האימה של הבליינים והבלייניות שנאבקו בגבורה על חייהם; האכזריות המטלטלת של מחבלי חמאס; והחופש הבלתי נסלח שבו החלאות פעלו. כל אלה גורמים ל־52 דקות בלבד להרגיש כמו נצח.
אולם מה שמייחד את הסרט הוא האופן המתוחכם שבו הטכנולוגיה מגויסת כדי לספר את הסיפור ולחשוף בו רבדים, שאפשר בקלות לפספס בפורמטים אחרים שעסקו בנושא. לדוגמה, הסרט מאיר בזווית מקורית ומלאת אמפתיה את תרבות התיעוד העצמי של הגברים והנשים שמצאו את עצמם בזירת טבח והבינו בחושיהם החדים שהסמארטפון שלהם הוא גם ערכת עזרה ראשונה, גם כלי טיפולי בסיטואציה מפחידה מאין כמותה וגם צוואה למקרה שלא ייצאו מהזוועה אליה נקלעו.
לכן, בין סצנות קשות מאוד של פאניקה קורעת הלב ותדהמה מהמראות שנגלו לעיניהם, יש בסרט מופעים מקבריים להפליא של הומור, ועדות חיה לכוח שלו להפציע בזמנים הכי חשוכים. זה מתחיל, למשל, בחלק מהתגובות של המשתתפים והמשתתפות למטחים הכבדים לדרום, שנורו בשעה שבה ניכר היה כי באי המסיבה עדיין שהו תחת השפעות כאלה ואחרות. אין אלא לרצות לחבק את מי שנסעו לרקוד תחת כיפת השמיים, ראו אותם פתאום מתמלאים בעשן מנצנץ ולא הבינו אם זאת המציאות או חלק מהטריפ.
גם בהמשך, כשהיה ברור לאנשים שכל מה שמפריד ביניהם לבין מוות או חטיפה זה רק שיח אומלל באמצע המדבר, התיעוד העצמי משקף קשת שלמה של תחושות ודרכי התמודדות. זהו גם מפגש מרתק עם שפת היומיום של הדור; שפה שבה לא ניתן להפריד בין הרציני והמבודח ולעיתים גם לא להבדיל ביניהם.
באחד הקטעים, למשל, ירדן וקנין המתוקה לוחשת למסך הסלולרי מתוך המחבוא: "אני לא יודעת אם יש משא ומתן לשחרר אותנו מפה". באותו רגע לא ברור לגמרי אם היא התכוונה למה שאמרה, או שזה היה רפרנס מבריק בתזמון שקומיקאים חולמים עליו למערכון המיתולוגי של "הפרלמנט", שבו שאולי (אסי כהן) נכנס להתקף חרדה במכון לשטיפת רכב. כך או אחרת, בזכות וקנין קרה הדבר הכי לא צפוי: בין 52 דקות של אבל, זעם, חוסר אונים והמון אהבה לנשמות היקרות שנרצחו, נחטפו, נפצעו בגוף ונשרטו בנפש, פתאום שמעתי את הצחוק הכי רם שבקע מתוכי מאז 7 באוקטובר.
בקטנה
יום עבודה עמוס עבר על האף של אילה חסון. "אני מריחה שהאמריקנים מבשלים לנו עם גורמים פוליטיים בישראל חיבור כזה של עזה ואיו"ש", אמרה מבלי להסגיר עוד פרטים או משהו שיזכיר דיווח עיתונאי סביר. אחר כך, משומקום, חסון הכריזה שהיא "חייבת לחזור לדיון הזה" והוסיפה ש"יש איזשהו מהלך, אני לא בטוחה שאני צודקת אבל אני מריחה אותו... השאלה היא אם יש פוליטיקאים בישראל שמתכננים מהלך כזה עם האמריקנים... אני מזהה מהלכים שנעשים מאחורי הקלעים. אני מקווה שאני טועה". בשידור הציבורי אומרים ש"רק העובדות מדברות", אבל כנראה שלחסון מותר להסתפק גם בריחות, שלא צריך הכשרה גסטרונומית כדי להבין מאיזה מטבח הם הגיעו.
