"מתגעגע למיטה שלי, לגינה שלי"
תושבי נחל עוז > מפונים למשמר העמק
חודשיים אחרי הטבח ביישובי עוטף עזה, בקיבוץ נחל עוז מתרגלים לחיים בקיבוץ המארח במשמר העמק, אך עדיין כמהים ליום שבו יוכלו לשוב לביתם. "עזבתי בית של 100 מ"ר עם 4 חדרים, היום אני חי כאן בדירת שני חדרים עם בתי, בת זוגה ועוד תינוק בן שנה", מספר דני רחמים (69), שגר ב־50 השנים האחרונות בנחל עוז.
"שום ארמון בעולם לא ישתווה לבית שלי בנחל עוז, אני מתגעגע לבית שלי, למיטה שלי ולגינה שלי", דני מבטא את תחושתם של מאות חברי וילדי הקיבוץ שהתפנו, "מתחיל להיות מכביד כי אין פרטיות. אנחנו לא מתלוננים ולא מסכנים, אבל אנחנו חיים בתנאים שלא רגילים להם ולזה מתווסף הקושי הנפשי. המטרה הראשונה שלנו היא לחזור הביתה לנחל עוז".
מתן וייץ, סטודנט בן 26 לתקשורת, חי בשנתיים האחרונות בנחל עוז ולומד במכללת ספיר: "הייתי בשבוע הראשון במילואים ומאז כבר שבעה שבועות שאני במשמר העמק עם כל מפוני הקיבוץ. ההתחלה הייתה קשה מאוד, היינו בשוק ובעצב, אבל זו האופציה הכי טובה". הוא מוסיף כי "עושים כאן במשמר העמק הכל כדי לעזור לנו, אבל בסוף נחל עוז זה הבית שלי".
גם הודיה עסיס אדר (31), שנמצאת בתהליך קליטה לחברות בקיבוץ עם זוגתה, מספרת על הקשיים לצד הכנסת האורחים שקיבלו בקיבוץ אליו פונו. "אנו חיות כאן כבר חודשיים, עושים הרבה כדי שנרגיש בבית", היא מספרת, "עקרו אותנו מהבית, ביום בהיר אחד התהפכו החיים שלנו. עזבנו בית של 4 חדרים עם משרד לטובת חדר אחד כאן. המחבלים בזזו לנו את כל הרכוש, כל בוקר אני קמה ומרגישה שאני בהלם".
"לא יודעים לאן ומתי נחזור"
תושבי כפר עזה > מפונים למלון שפיים
במלון "שפיים" שבו שוכנים מפוני כפר עזה, העצב התחלף בשמחה עם חזרת חלק מחטופי הקיבוץ לפני יותר משבוע, ונמהל שוב בעצב על הבית שאבד והחברים שעוד לא שבו.
"זה הגיוני שחודשיים אנחנו עדיין בחדר בבית מלון עם בננו איתי בן חצי שנה?", אומרים אופיר וישראל עובד, שהפכו את לובי המלון לסלון הביתי שלהם. "החיים שלנו ניצלו אבל רבים אחרים לא איתנו", מספרים בני המשפחה ששהו במשך 18 שעות יחד בממ"ד, "אספתי מה שיכולתי, כמה דברים משידת התינוק של איתי. ומאז אנחנו בסרט בלהות אחד גדול - חודשיים של חיים תלושים, ללא עבודות שבהם פרחנו, ללא החיוך, ללא חדוות החיים, סיוט שלא נגמר עם המון פלאשבקים עד מה שקרה ואיך ניצלו חיינו בעצם".
לצד הקשיים כמפונים, מספרת אופיר על חברתה הטובה דורון שטיינברכר, שעדיין חטופה בעזה לצד תושבי קיבוץ נוספים אלון שימריז והתאומים גלי וזיו ברמן. "הייתי בטוחה לפני כמה ימים שהנה גם דורון החברה הטובה שלי חוזרת וזה לא קרה", היא אומרת, "הסיוט ממשיך ואנחנו כמו פליטים כאן. התסכול עמוק, עד שלא יירגע שם הכל איש לא יודע לאן ומתי נחזור בכלל".
ערב חנוכה, גם סימונה ורוני, הוריה של דורון, עדיין מחכים לנס. "אנחנו כבר חודשיים כאן בשפיים עם חברי קיבוץ כפר עזה, איבדנו עשרות חברים, אחרים חטופים עדיין, ולא מעניין אותי העניין של המגורים - לאן יעברו מפה, מגורי קבע, קראווילות. לא רוצה כלום, רק את דורון שלנו. אנחנו הורים גם לצור ולימית האחות ולעוד חמישה נכדים, אבל בחודשיים הללו הכל נעצר הכל. כל יום שדורון בשבי זה סיוט עבורנו, אבל עבורה זה באמת גיהינום. יש חשש כבד לגורלה של הבת שלנו, תצילו אותה כבר משם".
זהר שפק, חבר הקיבוץ, נמצא עם משפחתו בבית המלון בשפיים מאז 7 באוקטובר. "אני מרגיש כמו עקור, ממש עקור", הוא אומר, "החיים של המשפחה שלי ניצלו, אני פה עם אשתי, הבת, שני נכדים אבל תראה את האנשים פה - ללא פרטיות, ללא פרנסה. והכי נורא משפחות שיש להם עדיין ילדים חטופים או הורים בשבי".
"רוצים להיות שוב ביחד"
תושבי ניר עוז > מפונים לאילת
כשסיום המלחמה עוד לא נראה באופק, מפוני עוטף עזה מתחילים להסתגל לחיים החדשים, חלקם במלונות ובבתי הארחה ואחרים בדירות שכורות במימון המדינה. אך בזמן שהרשויות בעוטף ומינהלת תקומה מוצאים פתרונות דיור לתקופת ביניים, מתקשים בקהילות להגיע להסכמות רחבות על המשך הדרך.
בחלק מהיישובים התקבלו החלטות, כדוגמת קיבוץ בארי שיעבור לחצרים או קיבוץ ניר עוז שיעתיק את תושביו לקריית־גת. אולם למרות ההסכמות, רבים מהתושבים בחרו דווקא במסלול העצמאי שהמדינה הציעה למי שלא מעוניין לשהות במלונות: להשכיר דירות ולקבל החזר כספי. מדובר בהצעה אטרקטיבית מבחינה כלכלית, אך כזו שעלולה לייצר הפרדה בתוך קהילות.
"המשימה העיקרית שלנו היא למנוע פיצול של הקהילה", אומר יוסי קרן, ראש המועצה האזורית שער הנגב, "זה מאוד מעסיק אותנו. אנחנו חוששים שאנשים יתמקמו במקומות שונים בארץ ויתנתקו מהקהילה. מבנה הקהילה והחוסן שלה זה הדבר הכי חשוב, שצריך לשמור עליו".
"אין לנו בית מאז התופת של 7 באוקטובר כמו למרבית חברי קיבוץ ניר עוז שפונו למלון ים באילת", מספר גל גורן, בן 21 מקיבוץ ניר עוז, חבר גרעין "רקיע" של תנועת הנוער העובד והלומד, שמשרת כחייל במסלול הנח"ל בצה"ל. ב־7 באוקטובר הוא היה באילת כשהתבשר כי הוריו אבנר ומיה גורן ז"ל הוגדרו נעדרים, ולאחר מכן נודע לו שנחטפו ונרצחו. "כמה סוריאליסטי שכבר הייתי באילת ולשם פינו גם את בני המשפחה שלנו", הוא מוסיף. היום קמו הוא ואחיו, אסיף, בר ודקל, מהשבעה על הוריהם - אבנר, שעבד כמנהל החשבונות של הקיבוץ, ומיה, המטפלת המיתולוגית של הילדים.
גורן, שמשמש בימים אלו כמדריך בני נוער למפונים מהעוטף, מספר על החלטתו להמשיך ולהדריך בצל האובדן האישי: "אולי זאת הכמיהה לתקן כמה שאפשר את מה שנשבר, גם מול חניכות וחניכים, מול הקהילות השונות, אבל בעיקר מול עצמי והלב השבור שלי. והאמת שאני בכלל לא יודע איך מאחים את הפצעים ותופרים את הקרעים, אבל אני יודע דבר אחד: שאבא ואמא שלי זיכרונם לברכה היו רוצים שאמשיך לחנך, לאהוב ולהאמין באנשים".
בניר עוז כבר החליטו כי חברי הקיבוץ, שגרים כיום במלון ים סוף באילת, יעברו לדירות בקריית־גת. "כל הקיבוץ הרוס כרגע", גל מוסיף, "אני נשאר לשרת בעיר אילת, אבל אני והאחים שלי מחכים כבר שיהיה לנו בית לחזור אליו בסופי שבוע, להיות ביחד שוב, בני המשפחה שנותרו. בלי אמא ואבא, אבל עם המורשת והאחווה והאהבה שהנחילו בכולנו".
"לא אחיה בלי ביטחון"
תושבי שדרות > מפונים לים המלח
אין כמעט תושב בשדרות, שלא ראה מחלון ביתו ב־7 באוקטובר חוליות חמאס מסתובבות בעירו ומבצעות טבח בתושביה. מאז הם שוהים קרוב לחודשיים במלון "רויאל" בים המלח, הרחק מאוד מהבית ומחכים ליום שבו ירגישו ביטחון לחזור.
"אני כמעט חודשיים כאן", מספר מרדכי מויאל שמעביר את רוב שעות היום בטיול מחוץ למלון עם שני הכלבים שלו, "בימים הראשונים היינו אצל משפחה בלוד ואז הגענו לים המלח. יש לי פיצוצייה בשדרות והיא סגורה מתחילת המלחמה. השגרה שלי היא לא שגרה, זה קשה".
"בכל כמה ימים מגיעים מתנדבים ואנחנו יוצאים לטיול באזור", הוא מוסיף, "מצידי הייתי מעוניין לחזור כבר לעיר, כמה אפשר להיות כאן. אבל בינתיים לא מרשים לנו לחזור, רק אנשים בודדים חוזרים לעיר". וגם אחרי חודשיים במלון וללא פרנסה, לפיצויים מהמדינה הוא עדיין מחכה: "קיבלנו סכום זעום של אלף שקלים".
סיגל פרץ, תושבת שדרות, מספרת גם היא על הקשיים בחודשים שעברו: "אנחנו עדיין בהלם, עוד לא התאוששנו ממה שהיה, זה כמו בועה, אני לא יודעת איפה אני נמצאת. אני בים המלח כשלושה שבועות, אבא שלי והילדה יחד איתי. אנחנו קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר, שותים כדורים ואחר כך יש הפעלות במלון. אחרי זה יושבים בספסל מחוץ למלון מעשנים המון סיגריות ומדברים על המצב והחיים. זו שגרה שחוזרת על עצמה, אלו חיים בלי תקווה, לא יודעים מה יקרה מחר".
"לא אחזור לשדרות עד שיחתמו לנו שאין מחבלים והמקום בטוח", סיגל קובעת ומספרת על תחושת הביטחון שאבדה, "לא אפקיר את עצמי ואת הילדה שלי בבית בשדרות כשאני יודעת שייכנסו לשם מחבלים בלילה ויחסלו אותי - לא אחיה במקום שאין בו ביטחון, זו סדרת אימה בהמשכים".
"הילדה שלי במצב ירוד מאוד, יש מעט חברים פה, רובם 'נפגשים' בזום ושם הם לומדים, זו לא שגרה", היא מוסיפה, "אני לא רואה את השגרה חוזרת לעצמה, מכאן זה הולך להיות יותר גרוע. חלק מהתושבים התייאשו וחזרו לשדרות - ואיך שהם הגיעו לשם הם החליטו לחזור למלונות מהפחד שאחז בהם".
נתקלתם בקושי מול הרשויות? צריכים עזרה אחרי שנאלצתם להתפנות מהבית?
פנו אלינו וננסה לסייע לכם:
