לא באמת הכרתי את עילי כהן שגדל במושב שבו אני גרה. הוא צעיר מהילדים שלי, אבל אני מכירה היטב את המשפחה שלו. את אבא שלו, זכי, שנשבר בבכי כשקרא קדיש על הילד שלו שנהרג בעזה. רק בן 23. "לא חשבתי שזה יקרה לו", אמרה רינת, האם, וכל המאות הרבות שעמדו שם, תחת גשם שוטף, הרכינו ראש.
כי כל מי שיש לו ילד בצבא יודע שאי־אפשר להאמין שזה יקרה, ויודע שעדיין אין אימה גדולה מזו, שעל דלת הבית שלך ידפקו המבשרים. דפיקה שהיא פרטית מאוד, על דלת אחת, שאין לאן לברוח ממנה, וגם אין איך לחיות איתה באותו הרגע. וקולה, קול הנקישה המרה הזו, הולך ומתפשט, כמו אבן שנזרקת למים, ויוצרת מעגלים־מעגלים, שלכאורה נעלמים ככל שהם מתרחקים מהמרכז, ובכל זאת הם עדיין שם, על פני המים, גם אם אינם נראים. משתתפים בצערכם הגדול, כתבו אנשים בקבוצת הווטסאפ של המושב, איתכם בכאבכם, משמיים תנוחמו, אובדן נורא, וכמה נורא הדבר, ומתוך המשפטים האלה, לכאורה חבוטים ונדושים, עלה כאב אמיתי, שותפות עמוקה בצער הגדול שקשה כל כך להתמודד איתו. כי אין מילים, כמו שאמרה לי ח', החברה שלי מהמושב. "את יודעת", היא אמרה בפליאה, "אין מילים". ילד להוריו, אח לשלוש אחיותיו, והבן של כולם.
וכך, ביום רביעי בבוקר עמדו החברים, עם הדגלים, מפתח ביתו ועד היציאה מהמושב. ואחר כך מילאו את בית העלמין הצבאי.
אז לא הכרתי את עילי מקרוב, אבל אני שומעת איזה ילד נפלא הוא היה, ומתוק, ואהוב. בכל פורים, אמרה האם, התחפש לחייל או שוטר, ומישהו סיפר שכאשר אבא שלו היה הרב"ש של המושב, מחסן הציוד היה מגרש המשחקים שלו.
לוחם ביחידה מובחרת, במגלן, שרשם את שם חברו הטוב מהמושב, רז בוקובזה, שנרצח במסיבה ב־7 באוקטובר, על אחד הקירות בעזה. "לזכר רז", כתב שם, כי לא יכול היה לצאת ללוויה. רז, שלא הרבה זמן לפני כן, חזרו שניהם מטיול בדרום אמריקה.
כי באמת מי יכול להאמין, רגע לפני שכל כך הרבה חלומות עומדים להתגשם. מים שקטים, אמרו עליו החברים, נפש עדינה, ועדיין הראשון לרוץ. אמרו שאהב מוזיקה, שהיה מכור לביטלס. "הנה באה השמש", שרה לו חברה, בבית העלמין, תחת השמיים השחורים, תחת הגשם שלא הפסיק לרדת. "הנה באה השמש".
דפיקה שהיא פרטית מאוד, על דלת אחת, שאין לאן לברוח ממנה, וגם אין איך לחיות איתה באותו הרגע. וקולה, קול הנקישה המרה הזו, הולך ומתפשט, כמו אבן שנזרקת למים
