חודשיים חלפו מאז שהחלה המלחמה באופן הקשה ביותר שניתן לדמיין, למעשה באסון של ממש שפקד את מדינת ישראל ב־7 באוקטובר. ולמרות אירועי היום השחור בתולדות המדינה וצה"ל, ועל אף שגם אתמול נהרגו בקרבות בעזה חיילי צה"ל, אפשר כעת להתרשם מלא מעט התפתחויות חיוביות שנרשמות בשדה הקרב ובזירה המזרח תיכונית.
על אף החשש הגדול מפני פעולה קרקעית ישראלית שליווה אותנו בשבועיים הראשונים, ניתן לומר כבר שהמהלך הקרקעי מוכיח את עצמו. חמאס ניגף בסופו של דבר בכל מקום שהוא פוגש את כוחות צה"ל, אם בצפון הרצועה וכעת גם בדרומה. התמונות הלא פחות ממדהימות שהגיעו אתמול מעזה, של עשרות ואולי מאות גברים פלסטינים, קשורים ורק בגדים תחתונים לגופם לאחר שנכנעו בפני חיילי צה"ל ‑ מספרות היטב על המתרחש בלחימה. חמאס הימר, כנראה, שהפעולה הקרקעית הישראלית תהיה מוגבלת מהחשש מפני פגיעה בחיי חיילים וגם בגלל הלחץ הבינלאומי. אולם הצורה האגרסיבית כל כך שבה פועל צה"ל מוכיחה את עצמה עד כה ומובילה להתפוררות צבאית של חמאס במקומות שבהם הוא פוגש את הכוחות הישראליים.
נכון שישנם עוד לא מעט אזורים שבהם הקרבות לא הסתיימו, ואזורים כמו מחנות המרכז ורפיח שהמלחמה אפילו לא החלה בהם ‑ אבל ברור שהמרכז השלטוני של חמאס, כלומר, מרכז עזה ואזור חאן־יונס, מתמוטט וכל המזרח התיכון צופה בכך ומבין את המסר. חמאס, אם המערכה תימשך כמות שהיא, עומד לקראת תבוסה צבאית קשה.
על אף הירי של הטילים מתימן והמל"טים ועל אף הלחימה הבלתי פוסקת בין ישראל לחיזבאללה בצפון, עזה נותרה לבדה במערכה. חיזבאללה אינו שש למלחמה כוללת מול ישראל, ובחלוף חודשיים ברור שאם לא תהיה התפתחות בלתי צפויה, הלחימה תישאר סביב אזור גבול הצפון ולא תתרחב לכדי מלחמה נרחבת, לפחות לא בשלב הזה. הארגון השיעי איבד כבר יותר מ־100 מחייליו, אבל בעצם מנהל מדיניות שנועדה "לצאת ידי חובה". הוא סופג ביקורת בעולם הסוני על כך שאינו פותח במערכה כוללת נגד "היהודים", אך לחיזבאללה ואיראן יש סיבות טובות לכך, אחת מהן היא התמונות שמגיעות מרצועת עזה שמספקות תזכורת לעוצמה של צה"ל.
אט־אט, לעתים בלחישות אך לעתים גם בגלוי ובצעקות, גוברת הביקורת מתוך עזה נגד חמאס. נכון, מדובר בניצנים של מחאה, נכון, הרוב הגדול של תושבי הרצועה עדיין תומך בארגון והפופולריות שלו בגדה המערבית נמצאת עדיין בנסיקה. אך כבר לא ניתן להתעלם מכך שבקרב הפלסטינים בעזה ישנה מורת רוח מההתנהלות של חמאס, בעיקר בכל הקשור לשחיתות הארגונית. כלומר השתלטות על משאיות סיוע של האו"ם, השתלטות על הדלקים שמועברים לרצועת עזה ובעיקר ההסתתרות של כל צמרת חמאס ורבים מהבכירים במנהרות.
עזה קורסת, ואין מילה אחרת לתאר זאת. כאשר בימים הראשונים נכתב כאן שעזה עומדת בפני נכבה - אסון שיזכיר את זה של 1948 - בחמאס עוד זילזלו בכך. אולם הרצועה עומדת בפני אסון קשה, ורבים מתושביה, לא רק שנאלצו לנטוש את בתיהם, אלא שאין להם בתים לחזור אליהם. כ־70% מהבתים בצפון הרצועה אינם ראויים למגורי אדם, וכעת גם בתים רבים בחאן־יונס, דיר אל־בלח ורפיח, מצטרפים לסטטוס הזה. לחמאס לא רק שאין פתרונות, הארגון אפילו לא מנסה לייצר פתרון לכך ורק מסתתר ומגביר את המצוקה של האוכלוסייה בכך שהוא שודד חלק מהסיוע ההומניטרי לעזה. הנכבה החדשה הותירה מספר נפגעים חסר תקדים ברצועה ותושביה, בחלקם, מבינים שחמאס, ובראשו יחיא סינואר, הם אלה שאחראים למצבם.
אחת מהכוונות של חמאס הייתה לשחזר את אירועי מאי 2021, כלומר ההצטרפות של הערבים הישראלים למהומות, הפגנות ואפילו פיגועים נגד ישראל, מיד לאחר מכת הפתיחה. גם זה לא קורה ולהפך. ייתכן שהסיבה נעוצה בפשעי המלחמה הרבים של אנשי חמאס ב־7 באוקטובר, כולל מעשי האונס, ייתכן שהיה זה גם הרצח של עשרות מוסלמים במהלך המתקפה, בידי אנשי חמאס. בשורה התחתונה, והדבר ניכר בסקרים, חלה התקרבות גדולה בין ערביי ישראל לבין מדינת ישראל כתוצאה מאותה התקפה לפני חודשיים.
וכאן מדובר בהצלחה על תנאי: גם הגדה המערבית אינה מצטרפת למלחמה של חמאס. ביום שבת בשעה 7:30 בבוקר, מיד לאחר תחילת ההתקפה, שיגר מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, מסר לכל תושבי הגדה ואנשי הרשות הפלסטינית, לצאת לרחובות ולהילחם בישראל. זה אמנם קורה כל הזמן, אך במידה מצומצמת מאוד ובגזרות מסוימות - ג'נין, טול כרם, שכם. המסה הגדולה, ההמונים, נשארים בבית. ויתרה מכך, גם הרשות הפלסטינית ממשיכה לפעול נגד חמאס בגדה ושומרת בשקט־בשקט על תיאום ביטחוני מול ישראל.
ארה"ב ממשיכה להעניק אור ירוק לפעולה הישראלית, לפחות עד ינואר. גם הביקורת הבינלאומית שנשמעת עדיין, אינה מזיזה את וושינגטון מהקו שלה, לעת עתה לפחות. דעת הקהל בעולם היא נגד ישראל אמנם, אך גם מקבלת כבר את הטענות על פשעי המלחמה כמו מעשי האונס הרבים. התקשורת העולמית עוברת לדווח גם על אירועים אחרים, והמלחמה בעזה לא פותחת את מהדורות החדשות בכל מקום. אנחנו עומדים לפני חופשת הכריסמס והשנה החדשה, והעניין הבינלאומי ברצועה יפחת בתקופה הזו.
הציבור הישראלי הוכיח עמידות מרשימה, וזאת על אף שמדינת ישראל עמדה בפני משבר פוליטי קשה טרם המלחמה ולמרות שהמשבר הזה לא חלף לגמרי. העם הזה הוכיח שהוא חזק מהממשלה והפוליטיקאים במקרה הזה. השנאה שהופצה לכל עבר, ההסתה נגד ציבורים שלמים בישראל, לא חילחלה לציבור שסירב ברובו לקחת בה חלק ובהמשך סירב לחלחל לצבא שמצליח לשמור על נחישות ואחדות.
ישנם עוד לא מעט גורמים שמדירים שינה מעיני כל אחד ואחת מאיתנו. גורלם של החטופים אינו ברור, המחיר שאנו משלמים בחיי חיילים על המשך המלחמה, גם מה שיקרה ברצועת עזה ביום שאחרי ומה שיקרה במדינת ישראל ביום שאחרי. אבל לעתים צריך להבין את ההישגים ולא רק את הכישלונות.
