עם ישראל מחבק אותך עכשיו, רב אלוף במילואים גדי איזנקוט בנפול עליך בנך גל, צעיר ילדיך, היפה והאהוב. עם ישראל איתך בשעה הקשה הזו.
אתה ישראל היפה, גדי. אתה מייצג את כל מה שמיוחד במקום הזה: הוריך שהגיעו ממרוקו וגידלו אותך ואת אחיך בטבריה, והדרך שפילסת למעלה, כמי שנלחם בכל מלחמות ישראל, עד העת הזו שבה ישבת בקבינט המלחמה ולא היססת לקבל החלטה על כניסת הכוחות לעומק עזה, כי ידעת היטב שאת הקרב הזה מוטל עלינו לנצח. אין לנו ברירה אחרת.
ואתה הרי מכיר היטב, אולי יותר טוב מכולם, את סכנות המלחמה. ידעת מה אומרות ההחלטות שאתה מקבל על מה שעלול לקרות לבנך אהובך, לוחם עז נפש מיחידת הקומנדו, אבל נשכת שפתיים והצבעת בעד המתקפה הזו.
אויבינו אולי ירצו להשתמש במות בנך ולהופכו להישג מוראלי שלהם, אבל מותו הכואב כל כך במערכה על המולדת הוא אות של כבוד עבורך ועבור המדינה הזו. אצל אויבינו המפקדים מתחבאים בבונקר — אצלנו, המפקדים נמצאים בחזית. אצל אויבינו המנהיגים שוהים עם משפחתם במלונות בקטאר — אצלנו בניהם נשלחים יחד עם כולם לעומק השטח. לוחמים שם כתף אל כתף, כולם, כל בנינו האהובים, מן העיר ומן הספר, מימין ומשמאל. והם מבינים היטב את סכנות הקרב — אבל נחושים להילחם ולהשיב את כבודנו.
עם ישראל כואב איתך ועם משפחתך את מות בנך אשר אהבת. עם ישראל מחבק את משפחות כל הישראלים הצעירים שיצאו להילחם על המולדת, ולבנו נקרע מבשורת הנופלים במערכה.
אבל לא רגע של משבר הוא הרגע הזה. זה רק רגע של כאב. כאב עמוק וצורב, אבל כזה שהופך אותנו למאוחדים יותר, לנחושים יותר. כזה שגורם לנו להבין: גם בשבילם, הטובים שבבנינו, מוכרחים להמשיך. מוכרחים לנצח.
