כמה מטלטלת הייתה הידיעה על מותו של רס"ר גל איזנקוט, בן 25, חובש קרבי ביחידת הצנחנים שנהרג אתמול בג'באלייה, בן הזקונים של הרמטכ"ל לשעבר, השר גדי איזנקוט. למרות שמדובר בסיפורן של משפחות רבות בימים אלה, במותם של רבים מאז 7 באוקטובר, רבים מהם נשים, ילדים וזקנים - אי־אפשר היה להישאר אדיש לבשורה הקשה. 416 חיילים נהרגו מתחילת המלחמה, 89 מאז תחילת התמרון הקרקעי. חמישה חיילים נהרגו רק אתמול. עבור חלק מאיתנו מדובר בחיים שלעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. עבור אחרים, שלא נפגעו אישית, מדובר בפעימת לב חסרה ובצער עמוק בכל פעם שדובר צה"ל מודיע על מותו בקרב של עוד צעיר שכל החיים היו לפניו. איש צעיר שיש לו אבא ואמא, לפעמים גם סבא וסבתא, אחים ואחיות, חברה או ארוסה. והרבה אנשי מילואים, אבות לילדים קטנים שנותרו יתומים. אנשים עם חלומות, תקוות ותוכניות, שרק חיכו לתת לאנרגיות הצעירות האלה לפרוץ החוצה.
האנשים האלה שניבטים אלינו מהתמונות מדי יום - אלה האנשים הכי טובים שיש לנו. שהיו לנו.
מותו של הבן של איזנקוט חדר ללב. אולי מפני שאביו הוא חלק מהקבינט של ניהול המלחמה, שמקבל את ההחלטות הכי הרות גורל, החלטות שיש להן השלכות ישירות גם על בנו הלוחם. אפשר להניח שהוא ידע בכל רגע ורגע איפה נמצא הבן שלו ואיך כל החלטה שלו ושל חבריו בקבינט עשויה להשפיע עליו. אפשר להניח שזה הדיר שינה מעיניו. איזנקוט הוא לא היחידי מבין מפקדי צה"ל הבכירים שבנם נלחם בזמן שהם אוחזים בתפקיד שיש לו השפעה על הלחימה. ככה זה כשמדובר בצבא העם. כולם נושאים בנטל, לאף אחד אין חסינות. אבל כואב במיוחד היה לשמוע על הנוכחות של איזנקוט במפקדת האוגדה בזמן שזה קרה. המחשבה על האבא שיושב בחפ"ק בזמן שבנו מוצא את מותו בשדה הקרב לא רחוק ממנו - שוברת לב.
נדמה לי שאין הרבה מדינות בעולם, שבהן הילדים של האליטה השלטת יכולים להיהרג במלחמה. אולי גם לזה יש חלק בתחושת הסולידריות. באחוות הלוחמים. ויש כאן גם תחושה של חוסר צדק: האבא נתן 40 שנה מחייו לצבא, קוראים לו לדגל והוא שוב ושוב מתייצב, ואז הבן שלו נהרג בקרב בעזה.
איזנקוט הוא מודל שקל להזדהות איתו בגלל מי שהוא: מופת לאנשים שנכנסים מתחת לאלונקה. האיש שמה שמנחה אותו זה מה שטוב למדינת ישראל. זה אדם שאתה בטוח שהוא עושה את ההחלטות שלו לא רק עם הראש, אלא גם עם הלב. זה לא מפתיע שהוא היה בין אלה שלחצו על תמרון קרקעי - אבל גם על הדרישה לעשות הכל כדי לאפשר החזרתם של כמה שיותר חטופים, ושהוא הבין לעומק את החוב והחובה שיש למדינה כלפי אותם אנשים שהופקרו.
ואולי זו אישיותו. הנוכחות השקטה. העשייה מבלי לצפות להכרת תודה. ניכר עליו שהוא עושה את מה שהוא מאמין בו, ומבין הפוליטיקאים הוא מהבודדים שמייצגים משהו אמיתי. גם אם לא מסכימים עם עמדותיו, יודעים שפיו וליבו שווים. ובעולם שבו אנחנו חיים, שבו זה לא מובן מאליו שמנהיג ישים את טובת המדינה לפני הכל גם בידיעה שהבן שלו עלול לשלם את המחיר - זה אומר הכל.
זה קצת סמלי שאיזנקוט, בנו של חבר קבינט המלחמה, נהרג ביום שבו מלאו חודשיים למלחמה. חודשיים שהם נצח. חודשיים שהנצח עוד לפניהם. אתמול נשאל אלקין איך נדע שהמלחמה הסתיימה. כל עוד חמאס ממשיך לשלוט ברצועה וסינוואר יכול להוציא את הכורסה המפורסמת שלו ולהתיישב בחורבה של איזה בית, אמר אלקין, סימן שהמלחמה לא הסתיימה.
כששאלתי אם זה בעיניו הסימן - היעדרותו של סינוואר מהנוף העזתי - אמר אלקין שהמשמעות של זה היא שחמאס לא שולט יותר בעזה. גם החזרת החטופים היא בעיניו סימן לסיום המלחמה, אבל נראה שאלקין לא משלה את עצמו. הוא יודע שמרגע שחמאס לא יהיה עוד בשלטון, אלו שלא נצליח להחזירם עד אז - כבר לא יחזרו.
חודשיים למלחמה, והסוף עוד רחוק. הלחימה נמשכת במלוא עוצמתה, שורת המתים הולכת וגדלה. מעגל המשפחות השכולות הולך ומתרחב. מצבם של החטופים מחמיר מיום ליום ופתרונות לעשרות אלפי המפונים מצפון ומדרום לא נראה באופק. אבל מה שמטריד במיוחד הוא שאין עדיין החלטה מה אנחנו מתכננים ליום שאחרי.
אז כדאי לשים את זה כאן: אי־אפשר לנצח את חמאס מבלי שיודעים מה יבוא במקומו. אם זה לא אנחנו שנהיה שם אחרי המלחמה, צריך למצוא אלטרנטיבה. ועכשיו.
אם לא - זו תהיה טעות אסטרטגית, ולא בפעם הראשונה.
